אבני נזר יורה דעה קב

ב) והנראה לפמ"ש בכלי עץ שיש להם חשוקים של ברזל מבחוץ דא"צ טבילה כיון שאינו משתמש במקום המתכות. וא"כ אם נאמר דא"צ א"ל טבילה רק מכח שנשתמש בו הנכרי והרי ליבון הוא שתשיר קליפתו החיצונה כדאמר בגמרא שם והרי סר מקום שנשתמש הנכרי ולמה צריך טבילה אלא ודאי דאפי' לא נשתמש הנכרי צריך טבילה. והא דכלי סעודה כתיב בפרשה היינו שישתמש בה ישראל בצורכי סעודה. וכן משמע מדברי הפוסקים דסכין שנשתמש בו הנכרי בחיתוך קלפים וקנאו ישראל לצורכי סעודה דצריך טבילה דהא כתב הב"י דכלים שקנאם ישראל מנכרי לסחורה ומכרם לישראל אחר לסעודה דצריך טבילה דלא כתב הגהת אשר"י אלא דאם ישראל ראשון קנאו לחתוך קלפים והשאילם לאחר דא"צ טבילה. אבל אם מכרם לישראל אחר צריך לטובלן. ומוכח דקנאם לסחורה כקנאם לחתוך קלפים. וא"כ מדטובלין כל הכלים שהיו עומדים ביד עכו"ם לסחורה. מוכח דאפי' הי' ביד עכו"ם לחתוך קלפים וכהאי גוונא דצריך טבילה. ואין הטעם דחדשים צריכין טבילה משום דהי' עומדין להשתמש ביד הנכרי: ג) שם וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל כו' תני חדא אסור תנו חדא מותר הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד מותר. ואינו מובן דמה שייכות לאיסור נ"ט גבי טבולה. ועיין בתוס' ורא"ש ועיין בהגהת אשר"י שדעתו לאסור אם נשתמש קודם טבילה]: ד) והנראה לי בזה דהנה צריך להבין באמת אמאי שרינן קודם טבילה. דאין לומר דאין האיסור רק להניח בו המתכל ומכי הניח בו המאכל עבדי' לאיסורי' ואין סרך איסור באכילה דזה אינו דהא כתב הרמב"ם ואח"כ יהו' מותר לאכול ולשתות בו משמע דהאיסור על האכילה. גם לשון הגמ' הוסיף טהרה אחרת משמע דהאיסור על האכילה. וצ"ל דמ"מ אין האיסור רק לכתחילה להניח בו המאכל לאוכלו אח"כ אבל בדיעבד לא אסרינן משום הכי המאכל וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דחולין לענין סכין של ע"ז שחתך בו בשר אולם הרמב"ם שם סובר דהבשר בדיעבד אסור וא"כ צריך להבין מאי טעמא הכא מותר: ה) ונראה משום דאמרינן הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת הוינו מלבד הטהרה של גיעול וליבון ולדעת הרמב"ם דטעם כעיקר לאו דאורייתא צ"ל דגיעולי נכרים חידוש הוא כבש"ס פסחים. ואף דמבואר בהרמב"ם (פט"ו מהלכות מאכלות אסורות) דמה"ת אסור לבשל בקדירה בת יומא שבישל בה ישראל נבילה צ"ל הא דגיעולי נכרים חידוש הוא לאו דחידוש הוא והוי רק הוראת שעה רק דגלי רחמנא דלכתחילה אסור וכן כתב הפרמ"ג (ביו"ד סי' צ"ג בש"ד אות וכיון דטהרה דגיעול וליבון הוא רק לכתחילה מדאורייתא ה"ה טהרה אחרת דטבילה אינו רק לענין לכתחילה: ו) והשתא ניחא הא דתלי אי נטל"פ אסור או מותר דלמ"ד נטל"פ אסור גיעולי נכרים לאו חידוש הוא וילפינן מינה טעם כעיקר דאורייתא. וא"כ הא דאצטריך העברה באש היינו אף בדיעבד מעכב ה"ה טהרה אחרת דאצריך היינו טבילה מעכב בדיעבד. אבל למ"ד נטל"פ מותר גיעולי נכרים חידוש הוא ואף דלא אסרה אלא בת יומא מ"מ אי אפשר דלא פגמה פורתא. וכיון דחידוש הוא אי אפשר למילף מינה טעם כעיקר וטהרה דגיעול וליבון הוא רק לענין לכתחילה וה"ה טבילה: ז) ובזה ניחא הא דקאמר הש"ס הכא ואידך קדירה בת יומא נמי מיפגם פגמה ובכל מקום קאמר הלישנא בת יומא נמי פגמה פורתא. ולהנ"ל יש לומר משום דמ"ד נטל"פ מותר ס"ל נמי דפגמה פורתא. ואף דבת יומא קי"ל דאסור היינו דילפינן מהתם דפגם פורתא אסור. ומ"מ קרי חידוש כיון דאי לאו דגלי קרא הוה אמינא דאף פגם פורתא מותר. כמ"ש התוס' בשמעתא דנותן טעם לפגם ע"כ קאמר דאידך ס"ל דמיפגם פגמה היינו דאיהו ס"ל דפגם פורתא חשיב נמי פגם ואין הפרש בין בת יומא לאינה בת יומא. ומוכח מהתם דכל נטל"פ אסור ולאו חידוש הוא. וטעם כעיקר דאורייתא וגיעול וליבון מעכב מה"ת בדיעבד ה"ה טהרה אחרת דטבילה כנ"ל ודו"ק היטב: ח) ולפימ"ש ניחא הא דלא תני הדין בנשתמש עד שלא הדית. ולהנ"ל ניחא דבעד שלא הדיח כ"ע מודים דאסור דלאו נטל"פ הוא ובברייתא דתני אסור נמי לא תני לי' דפשיטא דאסור דכיון דלא הדיח הוה לי' חציצה כמבואר בהרא"ש. ואסור משום שלא הטביל כיון דברייתא זו ס"ל דעד שלא הטביל אסור ואין להקשות להרשב"ם דהטביל עד שלא הגעיל וליבון לא מהני למה לי דתני נשתמש עד שלא הגעיל אסור תיפוק לי' משום דטבילה לא מהני דליתא דאי הוה אמרינן דהגעלה לא מעכבא בדיעבד משום דנטל"פ מותר רק לכתחילה גזרו א"כ ה"ה דלא מעכב הגעלה לטבילה לענין אם כבר נשתמש ודו"ק. אבל עד שלא הדיח אפי' אם נאמר דהדחה לא מעכבא דיעבד הוי חציצה כיון דלכתחילה צריך להסירו וק"ל: סימן קז בדין טבילת כלי תשמיש א) בשלהי ע"ז (ע"ה:) אבעיא להו משכנתא כזביני דמיא או לאו כזביני דמיא. אמר מר בר רב אשי אבא משכן לי' נכרי כסא דכספא ואטבילה ואישתי בי' ולא ידענא אי משום דסבר משכנתא כזביני דמי אי משום דחזי לנכרי דדעתי' לשקועי'. והרי"ף כתב משכנתא אבעיא ולא איפשיטא. ולא ביאר דהיכא דחזי לי' דדעתי' לשקועי' פשיטא דחייב להטבילו וכן הרמב"ם נקט בבעיא לקולא משום דס"ל טבילת כלים דרבנן ולא ביאר דבדעתו לשקועי' חייב להטבילו: ב) והנראה לי בדעתם ז"ל עפימ"ש הריטב"א בהא דירושלמי דהטבילה הוא לצאת מטומאתו של גוי וליכנס לקדושתו של ישראל. וביאר הריטב"א דהטומאה הוא משום שסופו של גוי להשתמש בו באיסור עי"ש. ועל כן כשדעת הגוי לשוקעי' ושוב אין סופו של גוי להשתמש בו יועיל הטבילה שכאשר ישקענו הגוי בפועל לא יצטרך עוד להטביל ולא יחשב טבילה ראשונה כטובל ושרץ בידו על כן טבלו רב אמש קודם וטוב לו שלא ישתה בכוס טמא. ועיין בכנה"ג (סי' ק"ב בהגהת הב"י סעיף א') אבל חיוב להטביל ליכא. ג) עוד י"ל דם שאת הגוי לשקועי' הוי כמו יאוש ויאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה וכשאין