אבני נזר יורה דעה קא

שכוונתו על מלאכה שלהם. ומה שמקשה הגמ"י על הגמ"ר אינו קושיא. כי מה שכתב מותר להניח עבדו ושפחתו. להניח הוא מעתיק דברי ס' התרומה אות באות כמו שהעתיקם בהגמ"ר. והרי מפורש בהגמ"י דרבינו שמחה פליג על ספר התרומה. ונר"ז כמה פעמים בפוסקים פעם מעתיק דברי האוסר פעם דברי המתיר: יז) וגם בהגמ"ר מפורש דבמלאכת גוי איירי וקיצורו של הט"ז דברי הגמ"ר גרם לו לאלי' רבא לחשוב כן. וז"ל הגמ"ר שהביא הט"ז ועוד משמע בירושלמי שאין מטריחין לנכרי לימר צא מביתי ועשה "צרכיך" מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו ויש ללמוד שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכה בביתו של ישראל עכ"ל רבינו שמחה זצ"ל. עכ"ל הגמ"ר. ובפי' בגדי ישע להגאון בעל של"ה (אות י"ט) ז"ל שאין מטריחין פי' שאסור לגרום טירחא לנכרי דהיינו שאסור לומר לו צא ועשה מלאכתך רק יאמר לו סתם צא מביתי ולא יאמר לו עשה מלאכתך. וע"ז קאמר ש"מ שאם הי' עושה מלאכה בביתו של ישראל שיאמר לו צא ויגרשו מביתו. הנה מפורש בהגמ"ר צרכיך וכן בבגדי ישע מלאכתך דבמלאכת גוי קאי. [ומ"ש בא"ר בשם הגמ"ר פי"ד גבי מדורה ולא מצאתים בודאי ג"כ הם דברי ס' התרומה]. ובענין שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך בסוף פ' במה טומנין מעתיק דברי הפוסקים דמותר לומר לגוי עשה מלאכתך והנה מדברי הגמ"ר אלו בשם רבינו שמחה מבואר דלאו דוקא בעבדים ושפחות אוסר רק אפי' בגוי דעלמא דלא כמשבצות זהב. שהרי כתב מכלל דנכרי העושה מלאכה בביתו של ישראל חייב לגרשו מביתו: יח) מ"מ לענין הלכה נראה דלא קי"ל כהא דרבינו שמחה. שהרי יסוד האיסור משום שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך. וזה כדעת ר"י בתוס' ב"מ (דף צ.). ואנן קי"ל (בסי' ש"ז סעיף כ"א) דמותר לומר לגוי עשה מלאכתך. וגם מ"ש הט"ז דטעם הגמ"ר משום שהרואים יחשבו ששל ישראל.. אין נראה שיהי' זה כוונת הגמ"ר. דא"כ למה תלה האיסור משום שאסור לומר לגוי עשה מלאכתך. אפי' אם הי' מותר. מ"מ הרואים יחשבו ששל ישראל הוא. א"ו טעם הגמ"ר דאף שידעו שהוא של גוי. מ"מ יחשבו שהישראל אמר לו לעשות דאסור לפי שיטתו: יט והנה לפי"ז אין ענין לנ"ד. שאין האיסור תלוי בשליחות רק אם העסק של גוי והריוח לגוי מותר אפי' צוהו ישראל לעשות. והט"ז לא העתיק האיסור רק בשפחות. ע"כ מסכים אני לדינא להתיר רק באופן שיכתבו על הכותל ועל השלחן שזה טריפה למען לא יבא לידי מכשול. ומה טוב אם יהי' קצת מחיצה שקורין גיגאטיר מפסיק: כ' ובענין מ"ש מעלתו שאפי' אם באמת של ישראל אינו רק אמירה לגוי שבות ליתא. שאם לקח הגוי במעותיו של ישראל או שקנה הגוי במעותיו בציווי ישראל דחשיב כמו מעות ישראל דכמאן דאוזפינהו דמי לדעת רש"י וסייעתו דישראל מגוי קונה בכסף. וכן להרמב"ם ובה"ג דקונה בין בכסף בין במשיכה. כיון שחל הקנין והמכירה עבור הישראל חשיב כאילו עשה סחורה הישראל בעצמו. ודומה להא דמעילה (כ"א) שילח ביד חש"ו אם עשו שליחות בעה"ב מעל אף דחש"י לאו בני שליחותא נינהו יעש"ה בגמ'. וגם דומה למעותיו של ישראל מופקדות ביד גוי והלוה אותם לישראל הוי רבית קצוצה כמ"ש הריב"ש (סי' ש"ה) והובא בט"ז (סי' קס"ט ס"ק ל"ב). ואינו דומה לנדון הח"ס שציוה לגוי לנחור כלל וק"ל: כא) גם בענין איסור סחורה שתפסו האחרונים שהוא דאורייתא כפשט הסוגיא דפסחים. אך החוות יאיר (סי' קמ"ב) חידש דוקא בטמאים דמיירי קרא אבל בנבילות וטריפות הוא דרבנן דאין ללמוד מטמאים דמה לטמאים שכן לא הי"ל שעת הכושר. וח"ס הסכים עמו לא נראה לי. ומפורש בחולין (דף ק"כ) דנבילה חשיב לא הי' לה שעת הכושר וע"ש בתוד"ה מה. ולכאורה יש לחלק לפמ"ש התוס' שם בתי' הב' משום שבחי' היתה אסורה משום אבר מן החי ומשום עשה שאינה זבוחה. והרי אבר מן החי דאית בי' נמי עשה שאינה זבוחה מותר בסחורה מדאיתקש לדם ודם למים. אך ז"א דהא בחולין קאי לענין נבילת עוף טהור לטמא בבית הבליעה. ואבר מן החי אינו מטמא בבית הבליעה רק נבילה כמבואר בהרמב"ם (פ"ג מהל' אה"ט הלכה ט"ו). ומ"מ מהני איסור אבר מן החי לנבילה להחשב לא הי' לו שעת הכושר ולטמא בבית הבליעה. ה"נ מהני אבר מן החי לנבילה לאיסור סחורה: כב) ומ"ש שם בחוות יאיר מהא דאסור לכתוב סת"ם על גבי עור בהמה טמאה ומותר לכתוב על גבי עור נבילות וטריפות משום דנבילה הי' לה שעת הכושר. ליתא כנ"ל. רק הטעם דעור עצמו אין בו איסור כלל רק דבעינן מין המותר בפיך ועור עצמו לא שייך בו או"ה שאינו מאכל ובבהמה טהורה חשוב מין המותר שהבשר מותר באכילה. וע"כ עור נבילה כשר דהוי מין המותר. ועי' תוס' שבת (דף ק"ח) ד"ה איזה. וע"כ יזהרו מאד שלא יהי' בו הערמה ת"ו כיון דאיסורי תורה הם. וכל אופן ההיתר יכריזו בבהכ"נ: כג) אשר הוקשה לו דברי הריטב"א (פ"ב דסוכה) דר"א ס"ל דון מינה ואוקי באתרה והא בחולין (דף ק"כ:) ס"ל לר"א דון מינה ומינה. כבר הקשיתי כן מכמה שנים. אך בס' שושנת העמקים (כלל יוד) מבואר דבגז"ש קי"ל דון מינה ואוקי באתרה ובהיקש דון מינה ומינה. והביא כמה ראיות לזה ע"ש וע"כ לק"מ דהא דסוכה גז"ש ט"ו ט"ו ובחולין הקיש תרומה לביכורים: הדו"ש הק' אברהם. סימן קו הלכות הכשר כלים א) במס' ע"ז (דף ע"ה:) אמר רבה בר אבוה אפי' כלים חדשים צריכין טבילה דהא ישנים וליבנן כחדשים דמי ואפ"ה צריכין טבילה. וצריכין להבין למה הביא הראי' מליבנן דוקא ולא מהגעילן בכלים שנשתמשו בחמין ומהדיחן בכלים שנשתמשו בצונן. ואין לומר דבליבון פשיטא לי' דמוציא לגמרי ואינו משאיר קימעא. דליתא דהא בגמ' (ע"ו) בעי למימר דבעי ליבון והגעלה אלמא דאינו דבר פשוט דליבון מוציא לגמרי: