אבני נזר יורה דעה ק

דחיישינן שמא יטעו בין שש לשבע. לא שעכשיו טעה שהרי יודע בבירור שהוא שש רק דעביד הרחקה שמא יטעה פעם אחרת. וע"כ דעת ריב"א שמותר להשהות חמץ עד תחילת שעה שביעית כמ"ש בד"מ (סי' תמ"ה). ומשום דס"ל דלעשה דתשביתו לא עביד הרחקה. וא"כ אין מהא דיור"ד (סי' קל"ג) ראי' לפסוק דלא כהרשב"א. ונ"ד תליא בפלוגתא דאשלי רברבי: ח) מ"מ נ"ל דבזה אם הקדים לו הגוי שכרו יהי' מותר והוא לפי מה שביארתי טעם מחלוקתם דהרשב"א לטעמי' דבשכירות לא אמרי' אונסא פסידא דמשכיר. נמצא שאין המשכיר נהנה כלל מהאס"ה שאפי' לא יהי' לגוי מה שהניח יתחייב לשלם לו שכרו. והאוסרין ס"ל שגם בשכירות אונסא פסידא דמשכיר. ואם יארע אונס לשוכר שלא יהי' לו האס"ה שהנית יפסיד המשכיר. נמצא שנהנה המשכיר. כמו בפועל באס"ה כיון שאם לא האס"ה לא הי' לו לפעול פעולתו חשיב נהנה ה"נ בבית לדידן. ומזה נשמע דבהקדים לו שכרו דבזה אף לדיעה ראשונה (סי' של"ד) אונסא פסידא דמשכיר. מ"מ בהקדים לו שכרו א"צ להחזיר דאפילו בפועל הכי דינא שאם הקדים שכרו ונאנס ואין המניעה מצד הפועל א"צ להחזיר. וה"נ כיון שאין המניעה מפאת הבית והבית קיים א"צ להחזיר וכמו שביאר הש"ך שם (סי' של"ד) ממילא לא חשיב נהנה מאס"ה. נה"נ בנ"ד נ"ל שמותר: ט) הגם דפועל כה"ג באס"ה פשיטא דאפי' הקדים לו שכרו אסור. אף דבשאין המניעה מצד הפועל אין צריך להחזיר. לא קשיא דשאני התם שהשכר שלקח הוא עבור פעולתו והפעולה היא באס"ה חשיב נהנה מאס"ה. משא"כ בבית שאפי' לא יניח בו השוכר כלל לא יצטרך להחזיר ושכר הבית לבד לקח אף אם לא יניח בו שום דבר ואפי' נאנס השוכר. וע"כ אפי' הניח בו האס"ה לא עבור זה לקח השכר רק עבור שהניח הבית מוכן לפניו לוקח השכר. ומ"מ בלא הקדים שכרו כיון שאם הי' נאנס השוכר ולא הי' האס"ה לא הי' מחויב לשלם לו נמצא שנהנה מהאס"ה שהי' לו להשוכר: י) גם יש לצרף דעת הר"ן (פ' השוכר את הפועל) בהא דחמרים דוקא בשעשו מלאכות איסור אבל הפעולה בפירות שביעית להשתכר אין שום איסור. וה"ה במשכיר עצמו לטרוח במאכלות אסורות. וכ"ש במשכיר ביתו: יא) עוי"ל כיון דאף אם נאסור השכירות ג"כ ישאיל ביתו להגוי שימכור שם הנבילות וטריפות כדי שהגוים יבואו לשתות שם. ממילא שוב גם השכירות מותר. דהשכר מגוי הוא כנזדמנו לו טמאים דמותר. מחמת דפריסת המצודה הוא עבור הטהורים וטמאים ממילא באו לו. ה"נ העיקר הוא שהגוי ימכור נבילות וטריפות והוא ימכור משקין וממילא בא לו השכר דירה ג"כ. ודומה ג"כ לגוי המביא דורון לישראל דבר טמא דכתב בספר שי למורא ופר"ת (ס"ק י"ד) להתיר משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוה מייתי לי' ודומה למציל מידם. וכל שכן בזה שהגוי נותן לו עבור דירתו והדירה שישראל נותן לגוי כדי שירויח במכירת הי"ש: יב) שוב ראיתי למהר"ם חלאוה פסחים (ד' כ"ג:) גבי צידי חי' שכתב שמותרת להשתכר בסירסרות בהמה או בשכירות להוליך אפי' באיסורי תורה דלא אשכחן איסור אלא בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ משום דאסור בהנאה עי"ש. ובשכירות בהמה ודירה דלרשב"א אפי' באס"ה מותר יש לסמוך עליו באיסור מאכלות עכ"פ וא"צ להקדים שכרו: יג) ולכאורה יש עוד טעם לאסור עפימ"ש הרא"ש בהא דאין משכירין כלים בע"ש דבכלים שעושין בהן מלאכה עסקינן. ומשתרשי לי' במה שמשכירו גם לשבת. שאם לא הי' יכול לעשות בהם מלאכה בשבת לא הי' נותן לו שכירות כ"כ. ע"כ נראה כשלוחו. (ולפי"ז בשכירות מרחץ שאסרו רק משום מראית עין היינו במשכיר לו בד' וה' רחוק משבת]. וכן פסק הרמ"א סי' רמ"ו). וה"נ כיון שמקבל שכירות מן הגוי ומשתרשי לי' נראה הגוי כשלוחו. והכא לא שייך היתר ד' וה' שהם רחוקים משבת דהכא כל יומא זמן איסור סחורה בנבילות וטריפות. אך באמת לא דמי להא דרא"ש כלל. דוקא בשבת דהאיסור הוא הפעולה. ממילא אם נראה כשלוחו אסור. משא"כ איסור סחורה במאכלות אסורות אין איסור הפעולה רק הריוח שמגיע לו ממאכלות אסורות. וכיון שהריוח לגוי מה בכך אם הוא שליח של ישראל על הפעולה כיון שאין ישראל לוקח הריוח שרי: יד) ועתה נדבר מחשש מראית עין כיון שהוא בביתו של ישראל ויחשדוהו שהגוי מוכר בשליחותו של ישראל והריוח של ישראל. אך דלכאורה י"ל דלא חיישינן למראית עין רק במה שהוא באמת של ישראל רק שעושה דרך היתר. אבל לא בנ"ד שהכל באמת של גוי. אך שהט"ז (סי' רמ"ד סק"א) כתב וז"ל כתב בהגמ"ר פ"ק דשבת בשם רבינו שמחה דיש ללמוד מירושלמי דשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת עכ"ל. והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה. הנה דחיישי' שיאמרו על מלאכת גוי שהוא של ישראל. וא"כ גם בנ"ד איכא למיחש. אך במ"ז שם כתב שאין איסור אלא בשפחותינו דבזה ודאי איכא מראית עין שהרי כל ימות החול עושות בשביל בעה"ב. משא"כ בנ"ד עכ"ד מעלתו: טו) הנה הא"ר חולק על הט"ז וז"ל ותימה דבהגמ"ר גופי' ספ"ק דשבת ז"ל מותר להניח עבדו ושפחתו כותי' לעשות מלאכת עצמם בביתו עכ"ל. עוד שם בפי"ד כותי עושה מדורה לעצמו בבית ישראל וא"צ למחות בידו. והט"ז אגב חורפי' לא דק דהגמ"ר במלאכתו של ישראל איירי. ובביאורי מהרש"ל לסמ"ג בשם סה"ת דמותר להניח עבדו ושפחתו לעשות מלאכה לעצמם בביתו. (והם דברי הגמ"ר שהביא באלי' רבה]. ומ"ש בשם הגמ"ר לאיסור ליתא דמשמע שם דמיירי במלאכת ישראל כדאיתא בהג"מ שם ודו"ק. עכ"ד האלי' רבה: טז) ומאד נפלאתי על דבריו כי כך מפורש מהגמ"י (פ"ו מה' שבת אות ו') כמהרש"ל וז"ל מותר לישראל להניח לעבדו ולשפחתו לעשות מלאכה שאינה שייכא לישראל בביתו של ישראל ולא עבר על למען ינוח עבדך ואמתך כמוך כי אם בעבד כנעני שישנו במצות כו' ס' התרומה. אמנם רבינו שמחה פסק לאיסור וכו' עד ויש ללמוד מקדמונים שהשפחות אין רשאות לעשות מלאכה בבית ישראל. הנה מפורש להדיא דמה שהתיר בס' התרומה מלאכה שלא שייכא לישראל [לפנינו בס' התרומה (סי' רכ"ב) מלאכה שלהם] אוסר הרבינו שמחה וכדברי הט"ז. כי הגמ"י בשם רבינו שמחה מלמד על הגמ"ר בשם רבינו שמחה