אבני נזר יורה דעה צט

בתוי"ט פ"ח דשביעית (משנה ד') דמבואר מדבריו דמפרש הא דפ"ז דשביעית ולא יצבע בשכר שאין עושין מלאכה בפירות שביעית. מיירי בצובע בסמנים דבעה"ב. ואעפי"כ חשיב עושה סחורה בפירות שביעית. והנה הא דאין עושין סחורה בפירות שביעית ובנבילות וטריפות בחדא מתני לה. ממילא ה"ה המשכיר עצמו לטרוח בנבילות וטריפות ג"כ יאסר: ב) ולכאורה יש להתיר בזה מהא דמקשה בפסחים (דף כ"ב:) לר' אבוהו והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול. הא לכלבים שרי. פרש"י כיון דלא מתסר אלא משום לפני עור מכלל דשאר הנאות שרי. וכתבו התוס' דהא דחשיב הנאה זה שמושיט לנכרי אף שהאבר של הגוי. דמה שהגוי מחזיק לו טובה עבור ההשטה הוא כנותן לו שכר והוא כמשתכר באס"ה דאסור. ואי משתכר חשיב כסחורה דאפי' באיסורי אכילה אסור א"כ גם לחזקי' יקשה. ולפי האמת דאבמה"ח מותר בהנאה משום דאתקש לדם קשה הא שאר סחורה מי שרי: ג) אך באמת לק"מ דלחזקי' דאמר לא תאכל לאו אס"ה משמע רק לא יאכל ודאי אין ללמוד משרצים לאסור סחורה באיסורים דכתיב לא תאכל דשאני שרצים דכתיב לא יאכל דמשמע לאסור הנאה אלא שהתורה התירה הנאה מקרא דיהי' לכם שלכם יהא. ולא התירה תורה רק בהוייתן היינו נזדמנו. אבל לסחור לכתחילה נשאר באיסורו מדכתיב לא יאכל. אבל אינך כתיב בלשון לא תאכל ולא אצטריך היתר מהיכא תיתי לאסור סחורה. והא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות הוא כמו בתרומות משום דלמא משהי גבי' ואתי לידי תקלה. אבל בהשטה בעלמא דלא משהי לי' כלל ולא שייך בי' שהי' אין איסור אפי' מדרבנן. וכ"ש דר' נתן קאי מדאורייתא דמפיק לה, מלפני עור. וע"כ מקשה הש"ס לר' אבוהו ומסייע לחזקי' ולחזקי' לק"מ. אבל לדידן דקי"ל כר"א ואין חילוק בין לא תאכל ולא יאכל ואיסורא בנבילות וטריפות דאורייתא. שפיר י"ל דמשכיר עצמו לעסוק בנבילות וטריפות אסור. ולא תקשה למה דמשני שאני אמ"ה דאיתקש לדם מה דם מותר בהנאה וכו'. מ"מ יאסר משום סחורה. לק"מ דהא כתב הפר"ת דדם מותר לעשות בו סחורה כיון דהתירא דדם משום דאיתקש למים. ומזה נלמוד ג"כ מה מים מותר גם לסחורה אף דם מותר ואמ"ה דאיתקש לדם מותר ג"כ אפי' לסחורה. אבל נבילות וטריפות דאסירי בסחורה שפיר י"ל דה"ה להשכיר עצמו לטרוח בהם אסור: ד) ולכאורה דה"ה למשכיר ביתו לכך. דלענין משתכר באס"ה אסור גם במשכיר ביתו. כמבואר באו"ח (סי' ת"נ סעי' ה') דוקא במשכיר ביתו לדור בו והוא משום בו חמץ מותר אבל אם משכירו בפירוש לחמץ אסור. וביו"ד (סי' קל"ג) המשכיר מרתפו ליין נסך ואפי' לסתם יינם אסור א"כ י"ל דהמשכיר זויות ביתו למכור בו מאכלות אסורות הוי כעושה סחורה בהם: ה) ואולם דעת הרשב"א בתשו' (סי' קע"ז) דמשכיר ביתו להשים בו חמץ מותר רק ביושב ומשמר בשכר אסור. והביאו הב"י (סי' ת"מ) ומג"א (סי' ת"נ סס"ק י"א) ונראה דהרשב"א לטעמי' בתשובה (סי' אלף כ"ח) במת שוכר תוך ימי שכירות יורשין חייבים לשלם דמי שכירות ולא אמרי' בהא אונסא פסידא דפועל. והובא ברמ"א ח"מ (סי' של"ד סעי' א). וא"כ אינו נהנה המשכיר מאס"ה דאפי' לא יהי' להשוכר אס"ה להניח בו יתחייב לשלם שכרו. ודיעה האוסרת ס"ל כדיעה ראשונה שם (סי' של"ד) דגבי שכירות בית אמרי' אונסא פסידא דמשכיר. וא"כ שפיר חשיב נהנה מאס"ה כמו משתכר באס"ה: ו) והנה מהא דיור"ד (סי' קל"ג) שהבאנו לעיל (אות ד') אין ראי' לפסוק לאיסור דיין נסך שאני שאסור בו רוצה בקיומו. ומשום דישראל מחויב לאבד ע"ז ומשמשי'. אך מהא דאסרו אפי' לסתם יינם יש לכאורה ראי' לאיסור בנ"ד דבסתם יינם לא מצינו בגמ' שיאסר רוצה בקיומו. ומשום דרוצה בקיומו לא מיתסר אלא משום דישראל מחויב לאבד ע"ז. ובסתם יינם לא מצינו שמחויב לאבד. ואף דחששו שמא ניסך הגוי. מ"מ אפשר שלא גזרו רק לאסור בהנאה שהיא לאו במעשה וחיוב מלקות לא בחיוב עשה. ובחמץ דבשעה חמישית אף שלאפילה חשו לטעות לחיוב עשה דתשביתו לא חששו. ה"נ י"ל בסתם יינם. ואף דמשעה שאסרו בהנאה. דהיינו בשעה ששית מחויב לשרפו ג"כ. כדתנן ושורפין בתחילת שש. שאני הנאה דע"ז דבמלקות מקרא דלא ידבק. משא"כ חמץ עיקר הלאו באכילה ועל הנאה אין בו מלקות לדעת הרמב"ם. וע"כ בחמץ אין לחלק בין איסור הנאה לעשה דהשבתה. משא"כ בע"ז [והגם דבהר"ן משמע דגם בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. שהוא כתב דאיסור פעולה ביי"נ משום רוצה בקיומו. וכיון שבגמ' מפורש שגם בסתם יינם אסור מוכח שגם בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. אך דברי הר"ן אלו אינם מובנים דודאי איסור הפעולה בכל איסור הנאה אף שאין חיוב לאבד כדמוכח פ' כל שעה דמקשה והרי אבמה"ח דתניא מנין שלא יושיט אמה"ח לב"נ דכתיב לפני עור טעמא דכתיב לפני עור הא לאו הכי שרי ופי' התוס' דאף דבשל נכרי איירי כדדייק בע"ז מדתני לא יושיט. מ"מ חשיב לי' נהנה מה שהנכרי מחזיק לו טובה על טרחתו והוא כמשתכר באס"ה. הנה דמשתכר בכל אס"ה ליקח שכר על פעולתו אף באותם שאין מחויב לבערם אסור. ודברי ר"ן צ"ע] ומהא דע"ז (נ"ט:) בגוי דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה דמותר למשקל דמי מהנכרי דמקלא קליי': ולא חשיב הנאה דדמי הזיקו שקיל. ואף דגוי לא הי' משלם לו חשיב גרם. מ"מ הא רוצה בקיומו דאל"כ לא הי' הגוי משלם לו. משמע קצת דרוצה בקיומו מותר בסתם יינם. וא"כ הא דפסק בש"ע דאף להשכיר מרתפו לסתם יינם אסור מבואר דלא קי"ל כתשו' הרשב"א (סי' קע"ז). ז) שוב ראיתי בש"ע (סס"י קל"ב) דאף בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. והטעם בזה נ"ל לפמ"ש הר"ן בהא דגוי שנסכי' לחמרא דישראל בכוונה. דסתם יינם שאסרו חכמים בהנאה הוא רק מחשש שמא ניסך הגוי. ואילו באמת לא ניסך באמת מותר בהנאה ואנן אוסרין אותו מחשש שמא ניסך. [ולפי"ז צ"ל הא דסתם יינם אוסר במשהו ולא חשבינן לה לאחר שנתערב סד"ר משום דעיקרו דאורייתא וע"י גלגול נעשה סד"ר לא חשיב סד"ר] וכיון דמשום ספק הוא ולא משום הרחקה הוא אמרי' מכדי הא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור עשה עי' רש"י יבמות (קי"ט). ובחמץ דמחלקים בין אכילה להנאה משום דהרחקה הוא כמפורש פסחים (ב':) [ואפילו בטעות שבין שש לשבע מפורש ברש"י שם דחשיב הרחקה