אבני נזר אורח חיים צח

כמו דנעשה מאליו יפטור. אך לזה שוב מהני טעמא דמלאכת מחשבת דמשום מחשבתו חשיב מעשיו כמו זורה ורוח מסייעתו ורשב"א אינו סובר כן אלא דודאי במשכן הי' כותבין כדרכן. ואם כן פטור בחק תוכות משום דלא חשוב אות: סימן עב. להנ"ל. א) בס"ק כ"ב הקשיתי על הריטב"א שנסתפק בקירוב מלאכה לענין שבת הלא נלמוד ממגיס דחייב משום קירוב. ותי' מעלתך לפי מה שכתב הרב המגיד דאף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול עד שיתבשל לגמרי. אם כן משכחת דבלא הגסתו לא הי' מתבשל לגמרי רק כמאכל בן דרוסאי. אפשר לומר כן: ב) אך דוחק לומר שהריטב"א יחלוק על רבותיו הרמב"ן והרשב"א דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול. והרב המגיד לא כתב כן רק שמשמעות דבריו שסובר כן בדעת הרמב"ם שכתב דלהרמב"ם נתבשל כל צרכו אין בו משום מגיס ולאחרים [הם הרמב"ן והרשב"א] משנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום מגיס: ג) ואני ביארתי במלאכת מבשל סק"י שדעת כל הפוסקים דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול מן התורה והשויתי גם דעת הרמב"ם לדעתם. וביארתי שאין ראי' מהרמב"ם שיהא בישול לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מן התורה. ובסוף הבאתי שכן מפורש בירושלמי מכל מקום דבריך הם קצת ישוב לריטב"א וטוב שנאמר כן משנאמר שדבריו הם תמוהים לגמרי: סימן עג: ב"ה ד' וארא חרותנו לפ"ק. כבוד אהובי תלמידי האברך החריף ובקי מו"ה מרדכי נ"י בווישיגראד: א) אשר הבאת ראי' למה שכתבתי במלאכת זורע ס"ק כ"ב אות ה'. דהקטרה נגמרה העבודה בשעת העלאה. שאם הי' העבודה העיכול הי' צריך להיות הכהן בפנים בשעת העיכול. ואם יעשה בעל מום בנתיים יפסול. והבאת ראי' לזה מש"ס מעילה (דף יו"ד.) הנהנה מאמורי קדשים קלים לאחר שהעלן פטור דנעשה מצוותה. ואף דמצוה להפוך בצנורא. מכל מקום אם הי' רוצה הי' מניח שיתעכלו מאליהם בלא היפוך הצנורא. מכל מקום מוכח דמשעת העלאה נעשה מצוותה. יפה אמרת: ב) אך הוקשה לך רש"י שפי' דוקא במשלה בו האור אני חוכך אם הוא פרש"י. והעולם לומדים מעילה עם תוס'. ושיטת תוס' יש לסמוך עלי' יותר. אך ראיתי למבי"ט בקרית ספר כתב גם כן דוקא משלה בהם האור: ג) וכפי הנראה סברתם על פי מה דאיתא במנחות (דף כ"ו:) בכל הדברים שהקרבתם ביום אם העלם מבוא השמש ומשלה בה האור מבעוד יום מתעכל והולך כל הלילה עיין שם בפרש"י כאן לקלוט. הכא נמי סגי אם משלה בו האור בעוד הכהן בעזרה לבוש בגדי כהונה. אף שאחר כך יצא הכהן מעזרה. וכמו פסול לילה דלא איכפת לן משמשלה בו האור כל שמתעכל מחמת הקטרה שמבעוד יום. הכי נמי לא איכפת לן בפסול מחוסר בגדים ואינו בעזרה משמשלה בו האור בעודו לבוש בגדי כהונה. והוא מתעכל אחר כך מחמת הקטרה ראשונה בעודו לבוש הבגדים בעזרה, ומעילה בצריך בגדי כהונה תליא. כמבואר בתוס' דקדשים פסולין שטעונין שריפה. מכל מקום אין מועלין בשביל זה כיון שאין צריך בגדי כהונה בשריפה. הכי נמי בזה. אבל קודם שמשלה האור כשם שפסול בלילה כך פסול באינו לבוש בגדי כהונה. ואין להכשיר משום שאין הכהן עושה אחר כך בהיותו מחוסר בגדים. דהא המזה ונקטע ידו קודם שהגיע לאויר פסול. אף שאינו עושה משנעשה בעל מום. ולשיטתם נראה דצריך שיהי' הכהן לבוש בגדי כהונה עד שתמשול בו האור. אך הוא שיעור קטן מאוד. דמשמשלה בו האור היינו במקצת כמבואר בסוגיא דמנחות שם. ומסתמא משנתנו על להב המזבח תיכף מתאחז האור במקצתו: ד) מכל מקום קשה לי בסוגיא דמעילה הנ"ל דהא פשוט אם סילקו קודם שיתעכלו חיוב גמור להעלותן כמו קודם הקטרה. וכל הטעם שאין חיוב גמור להפוך בצנורא, משום שיכול להניחם עד שיתעכלו מאליהם אבל אם סילקם קודם העיכול שוב חיוב גמור להעלותם. ואם כן נאמר כמו בהנך דאם עלו לא ירדו חייב על העלאתם בחוץ ופרש"י בזבחים (דף ק"ט) בדיבור המתחיל תלמוד לומר לעשות וזה לשונו כיון דאם עלו לא ירדו וכהן נזקק להעלותם מראש המזבח למערכה. וכיון דמטעם זה חייב עלי' בחוץ. הוא הדין דמהאי טעמא מועלין בו דבמעילה (דף י"ב) יליף חיוב מעילה מחיוב שחוטי חוץ. וכן מפורש ריש מעילה דקאמר בשלמא לר"י שפיר כיון דאם עלו לא ירדו מועלין בו. וכיון דמהאי טעמא דאחר כך יהי' חיוב מועלין בו. הכי נמי אם ירדו יהי' חיוב גמור להעלותם. ולשיטת תוס' חולין בהא דאם עלו לא ירדו כיון דבדיעבד כשר חשיב גם קודם שהעלם בר הקרבה שכשר בדיעבד. הכא לא שייך לומר כן. שהרי תחילה כבר הוקרב. אך לפרש"י קשה דכמו דמשום שאחר כך לאחר שהעלם יהי' חיוב מועלין עכשיו. הכי נמי משום שאחר שהורידן יהי' חיוב. ימעול עכשיו וצ"ע: עוד לו במלאכת חורש בסק"א הובא לקמן סימן ע"ז. עוד לו במלאכת קוצר לקמן סימן פ"ג. עוד לו במלאכת מעמר הובא לקמן סימן צ"ה. עוד לו במלאכת דש הובא לקמן סימן ק': סימן עד. להנ"ל. א) במ"ש שם אות י"א לדעת התב"ש בה' סכין בידו ופתח ידו בכוונה שתפול ותשחוט לא חשיב כחו. ואמרתי גם לענין שבת כן. זולת בכוונה גמורה (ולא כוונה מחמת פסיק רישא) דבזה יש לומר מחשבתו משוי לי' מעשה לענין שבת דמלאכת מחשבת