אבני נזר אורח חיים צז

שהנוטע אב או שחייב על כלאים בתולדה. אבל על מבריך ומרכיב אין ראי'. דשאני כלאים דמוכח מקרא דבהמתך. אך דמכל מקום אינו מוכח דקרא באילן. דיש לומר דקאי על הרכבת ירק בירק לאותו צד בחולין (דף ס'.) הרכיב ירק בירק חייב. ומנא לן דחייב באילן. מוכח דחייב על תולדה בכלאים. ולמאן דפוטר מוכח דנוטע אב. וכן כתב שם להדיא עיין שם. וכיון דנוטע אב ואין חילוק בין ירק לאילן. ודאי חייב בהרכבת אילן כמו בהרכבת ירק. דאטו ירק כתיב בקרא. וקאי על אילן כמו על ירק. אף דבשבת מרכיב תולדה. שאני כלאים דמוכח מקרא דבהמתך דבהרכבה איירי. ואם מרכיב באילן פטור משום שאינו תוחב היחור בקרקע אלא באילן הוא הדין מרכיב בירק ופטור שאינו משים הירק בקרקע אלא בירק. וכיון דגלי קרא דבהמתך דחייב על הרכבה. חייב בין בהרכבת ירק בין בהרכבת אילן: ב) אך מה שהקשה דמדמקשה הש"ס לרבה ולר"י ניחא צריך לומר דלר"י מנכש אב ומנכש כמו זומר דמהאי טעמא כתבתי בסק"ד דזומר תולדה שדומה למנכש שמסלק הרעים. והכי נמי זומר מסלק היבשים. ומדמנכש אב הוא הדין או כל שכן לרמב"ם דפי' שכורת האילן האמצעי לחזקו] זומר. ואיך כתב ריטב"א דזומר לשבת תולדה. זו קושיא: ד) אך לריטב"א הנ"ל דזומר בשבת תולדה. יש ליישב קושיות הש"ס לרבה ממנכש קצת באופן אחר דהנה בשיטה מקובצת בשם מהר"י כ"ץ הקשה אהא דנזקין תולדותיהם כיוצא בהם בלא קרא ובשבת צריך קרא לתולדות [מה שכתב דשבת צריך קרא משום דנסמכה שבת למלאכת המשכן. אבל בעלמא בלא קרא חייב על תולדה. וזה שלא כדברי תוס' בכורות הנ"ל ולשיטת תוס' הנ"ל] ונראה ליישב דתולדות דשבת ותולדות דנזקין חלוקין בעניניהם [והגמרא לא מייתי יתהון. רק לשתוף הלשון אבות מכלל דאיכא תולדות] שהרי בגמרא מקשה אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהם דאמר רב פפא אהייא אי אהני מאי שנא קרן כו' מאי שנא רגל כו' הרי דהתולדות דומין ממש להאבות. ואין טעם לחלק ביניהם על כן לא צריך קרא, דמסברא הוא. אך תולדות דשבת כתב הרב המגיד דהיינו אותם שאינם רק קצת דמיון. ואותם שהם דמיון גמור חשובים אב [ודקדק כן מלשון הש"ס כולן אב א' הם] וכיון שאינם רק קצת דמיון איך אפשר לחייבם בלא קרא ותולדות דנזקין הם כאותם ששנינו בשבת בשם כולן אב א' ויותר מהם. והשיטה מקובצת בשם תוס' מהר"י כ"ץ שהקשה. צריך לומר דסבירא לי' כדעת הפוסקים שהובאו באגלי טל מלאכת זורע סק"ה דנוטע מבריך ומרכיב אף שנשנה בכולן מלאכה אחת הן חשובים רק תולדות. אבל להרב המגיד והוא דעת רוב פוסקים אין קו' כלל מנזקין ועיקר. ולריטב"א שבוצר תולדה ואף הדומה לגמרי תולדה הוא. צריך לומר דתרי גווני תולדות. שאינו דומה לגמרי דוקא בשבת דאתרבי תולדות. אבל כלאים כיון דליכא קרא והוא אינו דומה לו לגמרי איך נלמד. אבל תולדה שדומה לו לגמרי. בכל מקום חייב כמו בנזקין. והשתא קושיות הש"ס לרבה כיון דאינו דומה לגמרי לזורע איך יתחייב בכלאים דליכא קרא. אך לר"י יש לומר דסבירא לי' שדומה לגמרי לזורע וחייב בכלאים אף דתולדה הוא כמו בנזקין: סימן עא. לר' שלמה דוד נ"י. א) על מה שכתבתי במלאכת זורע ס"ק כ"א דזומר לגבי אילן חשיב כחק תוכות רק חייב משום מלאכת מחשבת כמו שכתב הר"ן על כן בעינן שיתכוין לנטיעה. והקשה כבודך דאם כן לרשב"א דפטר בחק תוכות יפטור זומר. אלא ודאי שניא כתיבה דקיל גם לענין כותב בשמאל [זה אינו כלום. שהטעם פשוט שאין דרך כתיבה בכך. מה שאין כן הוצאה דרך בשמאל גם כן] וגם קצר קמה ושבולת מקיפות אותה לענין מוקף לדירה (זה טעות דהתם לענין מחיצה עשוי' בידי אדם] שקצר באמצע והניח השבולת סביב דהוי בידי אדם אף דהוי כמו חק תוכות. וכן צבי שנכנס לבית ונעל בפניו אף שלא עשה מעשה בהצבי. רק בחק תוכות בכתיבה פוטר הרשב"א והוא הדין הר"ן דהוצרך לטעמא דמלאכת מחשבת רק בכתיבה הוצרך לזה עד כאן דבריך: ב) והאמת כי בכל דבר צריך מעשה בגוף הדבר והעד החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. וטעם נעל בפני' גם כן משום מלאכת מחשבת. וגם רשב"א סובר כן. אך קמה קצירה משום דהוה כמו חופר בור דפשוט דהוה רשות היחיד. וכמה משניות דבארות רשות היחיד אף שאין המחיצות בידי אדם רק שעשה החטט. דאין צריך רק שיעשה הרשות היחיד בידיו, ואין חילוק בין עשה המחיצות בידיו או החלל למאן דאמר מאליו לא מהני. ועוד דכל מידי דשבת ממשכן גמרינן. כמו לענין מוקף לדירה דילפינן מחצר המשכן מאה על חמשים [עיין תוס' עירובין (דף כ"ג.) דיבור המתחיל שהוא] ובמשכן דכתיב מלאכת מחשבת הי' גרמא כמעשה. על כן עשיית המחיצה בגרמא כמעשה: ג) אך טעם הרשב"א חק תוכות בשבת פטור לפי מה שכתב בספר התרומות הלכות גיטין סימן ר"ה דחק תוכות לא הוי אות על כן לא מהני העברת קולמוס לשוי' אות עיין שם ששינה ושילש דבר זה. ועל כן לענין שיחשב אות דלא מצינו שיצטרך מחשבה וכמו שחיטה דאפילו בלא כוונה חשיב מעשה. וזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה כדרכה שרי. וכיון שאין צריך מחשבה לא מהני מחשבתו לשוי' אות כיון דלא במחשבתו תלוי. וכיון דלא הוי אות שוב לא הוה מלאכה גם כן. דהמלאכה הוא הכותב שתי אותיות ובחק תוכות לאו אותיות הם: ד) והר"ן שחולק דחייב משום מלאכת מחשבת. אין צריך לומר דפליג אספר התרומות וסובר דחק תוכות חשיב אות. שהרי בספר התרומות שם כתב גם כן חק תוכות בשבת חייב משום מלאכת מחשבת וכן כתב בהלכות תפילין. אך הוסיף משום דבמשכן לא הי' מדקדקין איך לעשות האותיות אם בחק תוכות או יריכות רק שיהא ניכרות האותיות. ועל כן אף דחק תוכות לא חשיב אות חייב כאן כיון דאותיות כאלה הי' במשכן, והשתא לענין שיחשב אות מהני מה שאותיות כאלה הי' במשכן. ולענין שיחשב מעשיו דלזה לא מהני מה שהי' במשכן. שהרי זה עוקר וזה מניח אף שהי' במשכן פטורין. משום שלא נחשב הוא עושה המלאכה. ומה בכך שהי' במשכן ומלאכה הוא. מכל מקום הוא לא עשאה. כמו שכתבו התוס' (דף ג') עיין שם. והכי נמי בחק תוכות אם לא יחשב שהוא עשה האות אלא