אבני נזר אורח חיים צו

ישראל ובכל העולם. על כן פירשו דאשמעינן דהא חרישה הוא ותני רבותא. והתינח אם חייב בחרישה ראשונה. אבל אם בארץ ישראל פטור על חרישה ראשונה אם כן לא הי' אפשר לשנות החרישה ראשונה. ומה צריך לומר דאשמעינן רבותא. וגוף הדין מפורש בשיטה המיוחסת לר"ן להיפוך. וזה לשונו וחורשים והדר זורעים ואחר כך חורשים אותה לכסותה ולהכי תני להא לאשמעינן דאף על חרישה שני' חייבין עלי'. ומבואר דהראשונה ודאי חייבין עלי'. וכן כתב המאירי כדברי השיטה המיוחסת לר"ן: ח) ומה שרצה לסייע דבריו מתוספות יום טוב דיבור המתחיל אבות מלאכות. דלכך תני חסר אחת דבאמת הם ארבעים. שהרי בתופר אין חיוב רק בקשרן והרי עשה עוד מלאכה בקשירה והוה אמינא דחייב [קמשמע לן משום דקשירה כבר נשנה תחילה] ולמה לא תי' משום דחרישה כבר חרש בראשונה גם כן והוי מ' אלא ודאי דאינו חייב על חרישה ראשונה אינו דקדוק כלל בשלמא בתפירה הא על כרחך הוא קשרן. דאם לא כן גם על התפירה לא הי' מחויב. אבל הזורע והחורש מנלן שהוא חרש חרישה ראשונה כלל. אימא שמצא שדה חרושה וזרעה וחרשה חרישה שני': ט) ויש עוד ראי' שלא כדברי בעל מגן אבות מהא דשבת (דף מ"ה.) בעא מיני' ר"ל מר"י חטין שזרען בקרקע מהו פרש"י ללקוט ולאכול. ובודאי שלא נתכסו החטין הנזרעין דאי נתכסו בעפר איך אפשר ללקוט בלא הזזת עפר ממקומו שאסור משום מוקצה ומשום גומא וכן כתב במאירי ע"ש. וקרי לי' הש"ס שזרען. וכיון שנקרא זריעה בלא כסוי. הוא אב מלאכת הזורע וכן משמע בר"ש שהובא סק"ח אות ז' שפי' הירושלמי דמחלוקת ר"י ור"ל במתוך ידו זרען כאחת ונפלו לארץ אחד מצד זה לגדר. ואחד מצד זה. ומשמע דאם אחר הנפילה חלקן גדר פשיטא דחייב. הנה כיון שהי' על מנת שיפלו כאחת ולא יחלק בגדר פליגי ולר"ל חייב. אבל אם לא יחשב זריעה בנפילה עד אחר הכסוי ואז כבר נתחלקה אין מקום למחלוקתם. בכל זאת אף שהדין כמ"ש הנה שכרו לפניו שטרח להעמיד דברי אותו צדיק בעל מגן אבות והי' בזה שלום כנפשו ונפש הדוש"ת הק' אברהם. סימן סט להרב ר' אליעזר. א) במלאכת זורע סק"ט בהג"ה על מה שכתבתי דמדליק נר לצורך חולה שיש בו סכנה ודולק והולך בלילה שכתבתי דאם תמצא לומר שחייב על מה שדולק והולך בחול מחמת שהבעיר בשבת יהי' חייב לכבות הנר משתחשך לדעת הר"ן דרבוי בשעורא בחולה חייב. ואף התוס' אפשר יודו כיון שאינם בזמן אחד. וכתב כבודו שאינו מבין הדברים דאם תמצא לומר חייב היינו משום דברי הנמוקי יוסף דחשיב כאלו בשעת הדלקה נעשה הכל ואם כן הוה בבת אחת, כוונתי דאף שנתחייב למפרע מכל מקום חלות החיוב הוא בשעה שנעשה המלאכה בפועל חל החיוב למפרע. ובתשו' הר"ן סימן נ"א בנדר על תנאי שיחול מעכשיו. מכל מקום אינו יכול לישאל קודם שנתקיים התנאי דאין מתירין הנדר עד שיחול ואין ברירה. הרי דאינו חל רק אחר כך רק שיחול למפרע. ומהאי טעמא אם לא הזכיר יעלה ויבא ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין החודש בלילה אף דכשמקדשין אותו ביום מתקדש למפרע כמפורש בירושלמי פרק קמא דראש השנה ופשוט. ואם כן למה אין מחזירין אותו. הלא ידוע שלמחר יתקדש ויחול למפרע. ומוכרח לומר דמכל מקום לא חל עכשיו רק אחר כך. והוא הדין בעושה מלאכה והמלאכה בפועל אח"ז. מכל מקום החלות בשעה שנעשה בפועל. ועל אין חיוב רק בסופן שגגה משום שהחלות אחר כך. וכיון שזה חל עכשיו וזה אחר כך נתחלקו לשתים. וכל טעם תוס' כמו שכתבו סוף פרק המצניע בקופת הרוכלין דחשיב אחד לגמרי מה שאין כן זה נתחלק לשתים כנ"ל ב) מה שכתב שמדבריי נלמד שאם יש לפניו שני נרות אחד לא ידלוק רק שעה ומספיק לצורך החולה ואחד ידלוק שתי שעות אסור להדליק הגדול. אמת אמר. אך יש לפקפק בזה לדעת רש"י שבת (דף ע"ה) גבי חלזון דכי אמרינן מודה ר"ש בפסיק רישי' במידי דלא איכפת לי' אי מחרמי. אבל אם רוצה שלא יהי' אפילו פ"ר חשיב אינו מתכוין. וזה שמדליק לצורך חולה רוצה שלא ידליק יותר שלא יפסיד הנר ומותר משום שאינו מתכוין וראייתי טובה שודאי רוצה באמת שידלוק משתחשך ואם רוצה שלא ידלוק משום הפסד הנר למה אינו מכבהו אלא ודאי על כל פנים לא איכפת לי' אם ידלוק. ואם כן יהי' מחויב לכבותו משום פסיק רישא] אך התוס' שם פי' משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומלאכה שאינה צריכה לגופה הרמב"ם מחייב ואף הפוטרין איסורא מיהו איכא וראוי להחמיר: ג) על מה שכתבתי בס"ק י"ב דלתוס' וריטב"א משקה מים לזרעים אב מלאכה. הביא דברי הש"ס דבשביעית אבות אסר רחמנא ולא תולדות פרש"י כגון משקה. אשתמיטתי' מה שכתבתי במלאכת זורע סק"ב אות ו' דיש חילוק בזה בין שבת לשביעית. דאף דלענין שבת אב לענין שביעית תולדה עיין שם מילתא בטעמא: סימן ע לחתן אחי ר' מענדיל נ"י. א) אשר הקשה על מה שכתבתי ס"ק י"ב לפרש לדעת הריטב"א הקו' לרבה ממנכש בכלאים. דלרבה שדומה לחורש יותר מלזורע. ועל כרחך שאינו דומה לגמרי לזורע והוא רק תולדה. ועל תולדה לא מחייב רק בשבת דאיתרבי תולדות כדברי תוס' בכורות (דף כ"ה.) והקשה כבודו לפי מה שכתבתי ריש מלאכת קוצר מדמבריך ומרכיב אב. הוא הדין בוצר. דמרכיב היינו שתוחב היחור בעץ. ובוצר היינו שכורת הפרי מהעץ. ממילא מדסבירא לי' לריטב"א בוצר תולדה. הוא הדין מרכיב. ובמלאכת זורע סק"ה כתבתי דמאן דסבירא לי' מבריך ומרכיב תולדה. מוכח מהא דחייב על הרכבת אילן דחייב על תולדה בכלאים. מוכח דריטב"א כתוס' בכורות שכתב שאין חיוב בתולדה רק בשבת. זה תורף דבריו: ב) והם דברי שגגה שאנכי לא כתבתי שמוכח מדחייב על הרכבת אילן בכלאים מוכח שיהי' מבריך ומרכיב אב. או שחייב על כלאים בתולדה. רק דמוכח