אבני נזר אורח חיים צה

מפרש טעם איסור ערלה. משום שהמצוה פירות ראשונים למקדש הוא הרבעי. אך שבתוך ג' שנים שהוא מעט וכחוש פי' [אין פה באטוואצק ת"י הרמב"ן לכתוב הלשון במכוון] והרי המנחות ונסכים אינם באים אלא מן המובחר כדאיתא במנחות: סימן סח. ב"ה אור ליום ב' וישב תרס"ז. שלום לכבוד אהובי הרב החריף הבקי יר"א כש"ת מו"ה שלמה נ"י מאזערקאוו: אן מה שכתב ליישב דברי הרב מגן אבות (הובא באגלי טל מלאכת זורע סק"ז] דאין זריעה במגולה. ואני הבאתי ראי' מדחידש ר' ינאי מכות (דף כ"א:) המחפה בכלאים. ואם מהות הזריעה תלוי בכסוי אם כן מניתין הוא הזורע. ואברר הדברים דאפשר לומר דהוא גופה חידש ר' ינאי דמהות הזריעה תלוי בכסוי. ואי לאו דר' ינאי הוה אמינא דזריעה תלוי בהנחה בשדה. ור' ינאי חידש דתלוי בחפוי ליתא דעל כל פנים מוכח שבלאו דר' ינאי הו"א דתלוי בהנחה, וממה שחידש ר' ינאי דמחפה חייב אין בו לסתור זה ולומר דאינו חייב על הנחה. דלעולם חייב על הנחה ועל הכסוי גם כן חייב כמו המכבס שחייב על הכביסה לבד. ואפילו על שריית בגדים לבד אף על פי שלא סחט והסוחט גם כן חייב. וכאן דבלא ר' ינאי הי' פשוט דחייב על הנחה מחמת חידושו של ר' ינאי לא נסתר יסוד זה: ב) ואם תאמר דלעולם גם בלא דר' ינאי היינו אומרים דבלא כיסה פטור רק שהיינו אומרים דאינו חייב, רק על שניהם יחד הנחה וכסוי. וחידש ר' ינאי דכסוי לבד חייב. ומכל מקום זה נשאר הנחה לבד פטור. משום דאף בלא דר' ינאי היינו אומרים כן. ליתא דמכל מקום לאחר שחידש ר' ינאי דכסוי לבד הוי זריעה. אם תאמר דהנחה לבד אינו זריעה. אם כן כל המלאכה הוא הכסוי. דכסוי בלא הנחה יש בו חיוב. והנחה בלא כסוי אינה מלאכה. אם כן ההנחה אינו מסייעו להחיוב. ואין המלאכה רק הכסוי. ואיך כתב רש"י פסחים (דף מ"ז.) וחורש תולדה לזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. והנה מבואר דמכסה הוא תולדה. ולהנ"ל דהנחה אינו מסייע אל החיוב דאין חילוק בין אב לתולדה] וכל החיוב על הכסוי. אם כן הכסוי הוא הוא האב מלאכה: ג) מלבד זה אין לומר דאב מלאכה הוא המניח הזרע בקרקע והמכסה יחד. והמכסה לבד תולדה. דאם כן אין המכסה עושה רק חצי אב מלאכה ובמקום הנחה אינו עושה כלום, ובכל מקום תולדה הוא שבמקום מעשה האב. עשה מעשה אחרת. והוא תולדה. אבל זה במקום חצי ראשון ממלאכה אינו עושה כלום. על כרחך ודאי מוכח מדמחפה תולדה ההנחה לבד הוא ובשדה העשוי' לגומות הנתינה לגומא הוא הזריעה והדברים עתיקים] האב. ואף שלדעת התוס' בכורות (דף כ"ה) צריך לומר דמחפה אב. מכל מקום בהא לא פליג על שמוכח מרש"י דהנחה לבד אב רק דמחפה הואיל וצורך זריעה הוא גם כן אב כמו הסוחט. וכן המגיס. מבואר ברמב"ם שהם אבות. הנה הרווחנו בראי' זו הרבה שלא יהי' מקום לנטות. אך מלבד זה אין שום סברא לומר שר' ינאי בא לפרש מה הזורע דר' ינאי בא לחדש ולא לפרש: ד) והנה ראיתי למעלתו כתב דר' ינאי חידש דאף בכלאי הכרם דאין חיוב אלא במפולת יד. מכל מקום חייב על הכסוי. דהוה אמינא דזה לא חשיב במפולת יד. והביא דברי רדב"ז כתב כן. דיש לומר בכהאי גוונא לא חשיב במפולת יד. ותמהני דהא שם במכות (דף כ"א:) דמקשה עולא לר' נחמן אליבא דר' ינאי דמחפה זורע ע"ש ברש"י] אם כן הא דתנן יש חורש תלם אחד וכו' לחייב נמי משום זורע ביום טוב. ואם איתא דלא חידש ר' ינאי רק בכלאי הכרם. אבל בשבת ויום טוב אף בלא דר' ינאי היינו יודעין שחייב. אם כן אף בלא דר' ינאי תקשי. וראיתי למעלתו האריך בדבר זה הרבה עד שבא לדין חצי שיעור בשבת. ואיני יודע מה שייכות אל התי' ולא רישא אית לה סיפא. גם ראיתי שכתב דהמניח לבד פטור בשבת שאינו במפולת יד. ומה ענין מפולת יד לשבת, ואולי היא פליטת הקולמוס: ה) עוד כתב ליישב דאצטריך ר' ינאי לאשמעינן משום דאיכא פלוגתא במ"ק אי מחפה זורע. והדברים אלו ליתנייהו. דאדרבה מזה תגדל הראי'. שאם כדברי המגן אבות דעצם הזריעה היא החפוי. איך איכא מאן דאמר מחפה לאו זורע: ו) עוד השיב על הראי' השני' שכתבתי מהא דמשני הש"ס האי תנא בארץ ישראל קאי דזרעי והדר כרבי. והנה הזורע דתני קודם חורש היינו זריעה בלא כסוי. והאריך הרבה וסוף דבריו דכוונת התנא הזורע והחורש היינו דחייב על החרישה משום זורע גם כן. וזה אינו מכמה טעמים. הא' דמלשון הש"ס דמזרע זרעו והדר כרבי. וכיון דבזריעה לא נתכסה הזרע ולאו זריעה היא לדעת בעל מגן אבות. איך אחר כך קרי לה הש"ס זריעה. ועוד דהא הש"ס משני אהא דתני הזורע מקמי החורש. ואם כדבריו אכתי החורש קודם בהכרח, דעל ידי החרישה נעשה זריעה גם כן. וכיון שבהכרח החורש קודם והזורע מאוחר [וקודם בהכרח נמי חשיב קדימה כמ"ש רמב"ם בספרו מ"ה] ובזמן שניהם שוין. הרי החורש קודם, ועוד דרש"י פסחים דמחפה תולדה לזורע ואין זה אב מלאכת זורע השנוי במשנה. ומלבד זה היא יציאה מדרך הפשט לגמרי בלא צורך והכרח ולמה זה. והראי' שהביא מהטומן לפת. נתבאר היטב באגלי טל במלאכת קוצר ס"ק כ"ד. דאדרבה משם מוכח להיפוך. האומנם כי עתה ראיתי שיש לסתור מ"ש משם ראי' להיפוך. אך על כל פנים אין ראי' לדבריו: ז) והנה ראיתי למעלתו שהביא סיוע לדברי מגן אבות. מדברי שושנים לדוד דבארץ ישראל אינו חייב על חרישה ראשונה מאחר שצריך לחרוש שני' הכא נמי אינו חייב המניח משום זורע כיון שעדיין צריך לחפות. ואינו דמיון. דחורש בראשונה שצריך עוד לחרוש שני' על כן פטור. אבל המניח שצריך עוד לכסות שאינו אותו מעשה עצמה דומה למכבס שצריך עוד לסחוט. וגוף הדין אינני מודה להשושנים לדוד כלל. בפרט במה שפי' כן לדעת רש"י והרע"ב. שהרי הם פרשו ואשמעינן דהא חרישה הוא. והיינו דקשיא להו מאי טעמא תני החרישה שני' שהיא בארץ ישראל. טפי ניחא למתני חרישה ראשונה שהוא בארץ