אבני נזר אורח חיים צד

סימן סו. שלום לכבוד אהובי הרבני החריף איש חמודות מו"ה זאב נ"י מו"צ בקאליש:. א) יקרתו הגיעני. דבר אשר העיר במה שכתבתי בס' אגלי טל מלאכת זורע סק"ו בנוטע דליש פוסקים הוא תולדה הלא נוטע הוא גופי' הוה במשכן לשיטת רב האי דילפינן מקרבנות. והרי נטעו לצורך נסכים. ותרצתי דלשיטתו הא לא ילפינן רק מה שהוא אסור אחר הציווי. ואחר הציווי לא נטעו שלא חשבו להיות במקום אחד ג' שנים לצאת מאיסור ערלה. והוקשה לכת"ר דאכתי הי' נוטעין עצי הקטף לצורך קטורת. דנטף דכתיב בקטורת הוא צרי הנוטף מעצי הקטף דכתב הר"ש שאין בו משום ערלה אף באילן שאינו עושה פירות. והוכיח כן מירושלמי. יפה העיר. ואשר חי' על זה דמקטורת לא ילפינן כיון שהכינו על שנה. מסתמא הכינו לכל המסעות. אינו מחוור. ונסתר מתוך דברי האגלי טל עצמו בפתיחה אות כ"ט ויפה העיר: ב) ואמנם לפי מה שהעליתי לשיטת רש"י וסייעתו דלא ילפינן מקרבנות וילפינן ממה שעשו קודם הציווי. קשה נילף מארזים שנטע יעקב אבינו עליו השלום במצרים. ותרצתי דאילן סרק ודאי הוי אב. מה לי זורע זרעים. מה לי נוטע אילנות. רק אילן שנטיעתו לצורך פרי והפרי אינו גדל על הקרקע רק באילן ואם כן גם לר' האי יש לומר כן ושרף הנוטף מעצים הרי השרף יוצא מהקרקע וחשוב כמו זורע. ואינו דומה לפרי שגדל באילן. דמקרקע יוצא שרף לאילנות ומאילנות יוצאין פירות. ופירות אינם יוצאין מקרקע. אבל שרף הנוטף מעצים הרי שרף זה עצמו יוצא מקרקע לאילן. ואם כן הנוטע לצורך השרף הוא זורע ממש. ואין מזה ראי' לנוטע אילן העושה פרי: ג) אך עיקר דין הנוטע אילנות קטף לצורך אך לקטורת. אני מסופק דאפשר יש בו דין של דהא דירושלמי דבערלה שרף הנוטף מעץ שאינו עושה פירות לאו ערלה. יש לפרש משום דשרף לא חזי לאכילה ולאו עץ מאכל הוא. [וכן כתב בחידושי אנשי שם הנדפסים במשניות חדשים]. ואף שראוי להעמיד בו לא נקרא בשביל זה עץ מאכל. דמלבד שמעמיד שלא בטל רק דרבנן. ומדאורייתא לא חשיב לאוכל השרף. מלבד זה כיון שאינו עשוי רק להטעים זולתו לא מקרי עץ מאכל. מידי דהוה אפלפלין יבשים שפטורים מערלה אף שמטעימים בהם תבשילין. ולפי זה יש לומר בנוטע לצורך קטורת. וקטורת מקבל טומאה דחיבת הקודש משוי לי' אוכל. ועוד בשבועות (דף ז'.) שלש כריתות בשלמים למה כו' ואחת לדברים שאין נאכלין פרש"י שאם אכל לבונה וקטורת בטומאה חייב. וכן פסק הראב"ד סוף פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין. הנה דחשיב אוכל. אפשר שגם לענין ערלה חשיב עץ מאכל. ואף שאינו אוכל בשעת גידולו באילן. לענין ערלה בתר מחשבה אזלינן. דהנוטע לסייג פטור אף שראוי לאכילה. שמע מינה בתר מחשבה אזלינן. והכא סוף מחשבתו למה שיחשב אוכל. ונראהה דתלוי באיבעיא דריש לקיש אי מהני חיבת הקודש למימני בי' ראשון ושני. דלמאן דאמר לא מהני רק לאפסולי גופי' שמע מינה לאו אוכל לכל מילי רק לאפסולי גופי' מגזירת הכתוב דוהבשר לרבות עצים ולבונה. ולענין ערלה נמי לאו עץ מאכל הוא. אך לאותו צד דמונין בי' ראשון ושני וגלי קרא דאוכל גמור הוא. אפשר גם לענין ערלה עץ מאכל הוא. ואם כן לא ה' אפשר ליטע לצורך קטורת. דאם כן שוב ינהוג בו ערלה: ד) אשר כתבתי במלאכת זורע סק"ב דחילוק שבין בוצר לקוצר משום דבוצר מאילן שחיותו אינו מעצמו רק שיונק מקרקע. וכדברי רמב"ן בתולש כשותא מהיזמי. והוקשה לו למה לא מייתי הגמרא ראי' מבוצר. דבריי הי' מיישב דשאני אילן דנחשב כתולש מקרקע רק בהיזמי דמאוירא רבי. גם לי הוקשה כן ותירוצו ליתא. דאדרבה חי' הרמב"ן כמסקנא דעירובין דמארעא רבי. דהא חזינן דקטלי להוזמתא ומייח כשותא כמו שהביא הרמב"ן ראי' זו. ועיין בהגהות הב"ח שהגי' על דברי רש"י שכתב דמאוירא רבי. דבערוך ערך כשות מפרש הסוגיא על פי מסקנא דעירובין דמארעא רבי. אך צריך לומר משום דבגמרא מבואר דתולש כשותא לאו קוצר. רק שעוקר דבר מגידולו הוה תולדה דקוצר [אנחנו אינם יודעין טוב גידול הכשותא] אבל בוצר היינו קוצר לא דייקינן כולי האי אם גידולו מעצמו או מקרקע מכל מקום כיון שאין הגידול כמו קוצר. יש לומר דהוי רק תולדה עוד לו במלאכת לש סק"ה הובא לקמן סימן קכ"ה סימן סז. להרב ר' אליעזר. א) על מה שכתבתי במלאכת זורע סק"ו שלא הי' נוטעין זתים וגפנים במדבר לנסכים משום איסור ערלה בחוץ לארץ. הביא דברי רמב"ם דנוטע לרבים בחוץ לארץ פטור. ברור שטעם רמב"ם משום דר"י פוטר הנטוע לרבים וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ אפילו יחיד במקום רבים דמכל מקום קצת ספק הוא כמ"ש הר"ן בקדושין ופשוט. וזה בדורותינו. אבל בדורו של משה שהי' הלכה מבוררת בידם ומחלוקת ראשונה בישראל הי' בזמן בית שני בענין סמיכה ביום טוב בחגיגה (דף ט"ז) וכיון דעיקר הלכה כרבים דחייב. מסתמא הי' להם כך הלכה מבוררת ואפילו בחוץ לארץ הלכה: ב) עוד הביא דברי רמב"ם הקדיש ואחר כך נטע פטור. הנסכים אינם באים אלא מתרומת הלשכה. ואם הי' גדלים הזיתים ברשות הקדש אין זה מתרומת הלשכה. ואף אם קנו העצים לנטיעה מתרומת הלשכה מכל מקום הזתים לא נקנו. ואף שאדם מתכפר בשבח הקדש שקנה אשם בשקל ונתייקר ועמד בשנים מכל מקום קנה גוף האיל. אבל הכא לא קנו השמן כלל רק שהוא גדולי הקדש, וברור שלא יצאו בו הציבור ידי נסכים. אך שהי' יכולין לפדות ולחזור ולקנות השמן מתרומת הלשכה. אך יש מחלוקת אם גידולי הקדש מועלין בהם. ולמאן דאמר אין מועלין. מכל מקום יש לומר שאסורין מן התורה [ואין לי פנאי לברר זה] יש לומר דלא מהני בהם פדיון כמו הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא דר"י אמר יקבר. ומפרש פרק איזהו מקומן משום דלא אלים למתפס פדיונו. ואף זה אינו ברור. אך מה שצריך לדון בזה משום איסור ערלה. הוא לרווחא דמילתא. אבל פשוט שלא הי' יכולין להביא נסכים מפירות שבתוך ג' שנים. שהרי הרמב"ן בפי' התורה