אבני נזר אורח חיים צב

עד כאן לשוני בגליון. וזה מצוי כמה וכמה פעמים. שהמזרחי וגור ארי' כתבו כי רש"י בפירוש החומש על דרך הפשט נטה לפעמים מהגמרא, אבל לדינא לא יחלוק רש"י על מדרש חכמים מירושלמי במקום שלא מצינו בגמרא חולק. ושניהם אמת. דרך הפשט שאלעזר הי' מצוה להקריב בעת חנייתן. וגם הדרש אמת שאלעזר הי' נושא. ואם כן בפי' המשנה שפיר הי' לו לפרש כירושלמי. וכן הרמב"ם. דלדינא ודאי קיימא לן כירושלמי: ג) ומה שכתב בשם תוס' על התורה דהא דמנחת התמיד אם הי' נושא אלעזר תלוי בפלוגתא אם מנחת התמיד היינו מנחת נסכים או הוא מנחת חביתין טעות סופר מנחת העולה דמנחת העולה היינו מנחת נסכים כמו שכתב רש"י יומא (דף ל"ד) דיבור המתחיל עולה ומנחה] דלמאן דאמר מנחת נסכים בקל הי' יכולין לעשות אותה בכל מקום ולא הי' צריכין לישא אותה. אבל למאן דאמר מנחת חביתין. הי' צריכין בה תיקון גדול והי' צריכין לישא אותה [הנה פלוגתא זו לא ראיתי בשום מקום. אך זאת ראיתי בילקוט פירוש מנחת תמיד היא החביתין וכן פרש"י במשנתינו]: ד) ודברים אלו שגבו ממני. דלפי זה צריך לפרש אף למה דפי' ופקודת אלעזר שהי' נושא אלעזר מנחת התמיד לאחר שנעשה המנחה. שהי' מרווחין בנשיאת המנחה שלא יצטרכו לטרוח הרבה במקום חנייתן וזה אי אפשר, דמנחה שיש בה שמן נתקדשה בכלי ועל כרחך הי' חביתי כהן גדול [וכל המנחות שיש בהם שמן] דוחין השבת כדתנן פרק שתי הלחם, ואם כן איך הי' נעשית קודם נסיעה הא בנסיעה נפסל ביוצא כמו שתי לחם במסולק כדאיתא במנחות (דף צ"ה.) ואף שדעת התוס' בכמה מקומות דקדושת כלי לא מפסל ביוצא, ולא מפסל ביוצא אלא כשנעשה בה עבודה, מכל מקום במה שאין לו מתירין משקדש בכלי נפסל ביוצא כמו שכתבו תוס' סוכה (דף נ') דחביתין נפסלין ביוצא משקדשו בכלי. וכל שכן לדעת רש"י דבכל מקום משקדשו בכלי נפסל ביוצא. ועל כרחך לומר דלמאן דאמר ופקודת אלעזר שנשא אלעזר. היינו שנשא הסולת הצריך למנחת התמיד, וכן משמעות הרמב"ן שכתב ומנחת התמיד לא ידעתי לכמה ימים ישא אותה. ואם תיקן המנחה תחילה. מה זו שאלה, הא לא הי' אפשר לישא אותה יותר מעל יום אחד, דנפסל בלינה. דמשנה מפורשת במעילה משקדשו בכלי נפסל בלינה ומנחת התמיד שיש בה שמן על כרחך קידש בכלי, אלא ודאי סולת למנחה הי' נושא. ואם כן אין נפקא מינה בין מנחת התמיד הי' מנחת נסכים או הי' מנחת חביתין, ומחוורתא כמו שכתבתי בגליון דרש"י בחומש על דרך הפשט: ה) מה שכתב ליישב הקושיא משוחט, דרב האי סבירא לי' כתוס' דאשוחט דעלמא קאי אם כן שפיר מצינו למימר דידע שפיר דהוה שחיטה. אלא דשאל אשוחט דעלמא אם יש עוד חיוב לבד מנטילת נשמה, לא תי' כלום. דאם כן הי' צריך להיות השאלה אם יש עוד חיוב לבד מחיוב שוחט כיון דשוחט עצמו הוה במשכן. ומה אמר שמואל "משום" נטילת נשמה. מה צריך בזה משום. כיון דשוחט עצמו הוא האב. וגם לרב קאמר הש"ס משום צובע אין. משום נטילת נשמה לא, היה לו לומר משום צובע אין משום שוחט לא, ובודאי התוס' צריכים לפרש"י דבחניקה סגי מדצריך הש"ס לומר משום נטילת נשמה. [וגם רש"י על כרחך מודה לתוס'. דאי אפשר דאמתניתין קאי מדאמר רב משום צובע ואין מחלוקת ביניהם]. ורציתי לתרץ כיון שלמדנו דנטילת נשמה היא מלאכה מאלים מאדמים. שוב אין ראי' דשוחט היא מלאכה. מכל מקום יוכל להיות שיהי' מלאכה משום נטילת נשמה. וכעין השגת הראב"ד בעושה עין הצבע. עיין אגלי טל בפתיחה סק"א אות ל"א. ועוד דשחיטה נמי היינו מיפק חיותא כדאיתא בחולין. וכיון דחייבתי' על מיפק חיותא משום שוחט. וכיון דשקלתא למיפק חיותא מחיוב שוחט. לא נשאר כל החיוב שוחט. ויש לדחות. אך התירוץ הנכון כתוב בספר אגלי טל: הק' אברהם. וצא הוא מלאכה. מכל מקום יוכל להיות שהי' משום נטילת נשמה. וכעין השגת הראב"ד בעושו הצבע. עיין אגלי טל בפתיחה סק"א אות ל"א. דשחיטה נמי היינו מיפק חיותא כדאיתא בחולין דחייבתי' על מיפק חיותא משום נטילת נשמה. איך עוד על זה משום שוחט. וכוון דשקלתא למיפק מחיוב שוחט. לא נשאר כל החיוב שוחט. ויש לד אך התירוץ הנכון כתוב בספר אגלי טל: הק' אברהם. סימן סב. להרב ר' אליעזר. א) על מה שהקשיתי בפתיחה סק"א אות כ' דנגמר ממנחת שמיני למלואים דכתיב בה כי היום ד' נראה אליכם ומפורש דשייך למשכן. וכתב מעלתו לפי מה שכתבתי אות ח' דמה דילפינן ממלאכת המשכן היינו מדאין מלאכת המשכן דוחה שבת דאמר להם משה רבינו עליו השלום שלא יעשו משכן בשבת. מזה מוכחין דכל מעשה המשכן הי' מלאכות. ואם כן בשמיני דהציווי הי' שיעשו בו ביום שנצטוו. לא שייך שאמר שלא יעשו ההכנות לזה בשבת. דעל כרחך יעשו באותו יום ובאמת אז הי' יום א' ראשון למעשה בראשית ולא שייך כלל. אם זה כוונתו. יפה אמר לכאורה. אך אם הי' לו ידיעה מפולשת בדבריי לא הי' אומר כן. ועיין מאות כ"ז עד לאחר אות כ"ט היטב היטב ב) והנה באות כ"ט הקשיתי מהא דירושלמי מה חרישה הי' במשכן שהי' חורשין ליטע סממנין. הרי דלמדין חרישה מסממנין. ותרצתי דהני סמנין לאו לצבוע רק לסממני קטורת. ולפי מה שכתבתי בשיטת תוס' אות י"ט מידי דהי' גם בבית עולמים לא גמרינן מינה. אי אפשר שהפי' בקטורת שהוא גם בבית עולמים. ועל כרחך סממנין לצבוע. והא אי אפשר שלאחר הציווי חרשו וזרעו וגדל בשני ימים שנשלמה כל הנדבה. ועל כרחך קודם הציווי הי' חורשין וזורעין. אם כן אי אפשר שאמר להם אל תחרשו לצורך המשכן. שהרי כבר חרשו קודם הציווי וכמו שמבואר שם אות כ"ז באריכות. אם כן על כרחך אין הפי' שהלימוד הוא מדאזהר להו שלא לעשות מלאכות אלו בשבת. רק אף שהי' קודם הציווי ילפינן מינייהו. ואם כן נגמר גם ממנחה:. ג) ועוד בפשוט יותר. שאם תאמר לתוס' אין למדין מקרבנות ואף לא ממנחת שמיני. על כרחך מה שחרישה וזריעה מלאכה. מסממנין ילפינן. ואן אפשר שחרשו וזרעו לאחר הציווי. אם כן אי אפשר שהפ' מדאסר לחרוש ולזרוע בשבת לצורך המשכן. שהרי כבר חרשו וזרעו קודם הציווי. ועל כרחך לדעת התוס' אין הפירוש כך. ואין צריך לבוא למה שהקשיתי באות כ"ט: ד) מה שהשיג על מה שכתבתי בפתיחה סק"א אות