אבני נזר אורח חיים פט

על כן צריך תרתי. והוא עיקם שפתיו שהוא מעשה והעבירה הוא החסימה שהבהמה מגבהת ראשה גם כן מעשה. וכן בעדים זוממים צריך עקימת שפתיו. וגם שמתחייב על ידם. דאילו משום עקימת שפתים. זה אינו העבירה, רק הקול שמוציא לפני בית דין והקול לאו מעשה. ומה שמתחייב על ידם שהוא העבירה שהעונש עלי' שאין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין. מכל מקום הם אינם עושין המעשה ובגרמא דידהו מתחייב. וכן לשון הש"ס ריש מכות שכן לא עשו מעשה ונהרגים ונהי דבהכי חייביהו רחמנא. מכל מקום לענין חטאת הא בעינן מעשה דידהו. אך בצירוף שניהם מקשה הש"ס דיחשב מעשה שהם העקימת שפתים. ובנידון דידן נמי מעשה בהמה לא מהני לחייב חטאת. אף דבהכי חייבי' רחמנא כרת וסקילה לרב"ח. מכל מקום חטאת אינו. והקושיא מעקימת שפתים כבר ישבתי: ג) מה שכתבתי דמה שפועל ברוח פיו חשיב כחו מהא דתרנגול ששבר ברוח שבכנפיו, והוקשה לך דרוח שבכנפיו ודאי חשיב מעשה כמו הקשת זרועותיו לא דקדקת בדבריי להבינם. כי אנכי לא הבאתי כלל דהוה מעשה דלא מצאנו בנזיקין כלל שיצטרך מעשה. רק דחשיב כחו אף שפעל ברוח, והרי התרנגול אף שמנענע בכנפיו מכל מקום לא הזיק רק ברוח, והרי חזינן דהיזק ברוח חשיב שהוא פעל זאת וכחו הוא. מה נפקא מינה לענין שיחשב כחו מה שמנענע בכנפיו. כיון דסוף סוף לא הזיק רק ברוח. וכן הראי' שהבאתי מהך דתקע באזנו דחשיב מעשיו. ואתה העתקת דחשיב "מעשה" ושנית הכוונה. כי כוונתי הי'. שחשיב מעשה דידי' כלומר שהוא פעל זאת. אבל לא הבאתי ראי' משם דהוי מעשה, סוף דבר אני הבאתי דחשיב כחו כגופו. וכיון דחשיב שהוא עושה הכיבוי וההבער. ממילא חשיב מעשה שעשה הכבוי וההבער הנה הארכתי הרבה יותר מדאי. יותר מזה איני יכול לבונן את האבנים: ד) ומה שהאריך לדחות הראיות מנזיקין. לומר שחשיב רק גרמי לדעת הפוסקים דחייב על גרמי בהמתו. הוא דבר שפתים אך למחסור. והרי הפוטרים גרמי בנזקי בהמתו. צריך לומר דהוי כחו, ולמה לנו לעשות מחלוקת בחנם. וכן מהא דחייב בשן ועין לפי מה שכתב הטור בשם הרמ"ה סימן ש"ח דאינו חייב בגרמי רק בנזק ולא בד' דברים עיין שם בקצות החושן. נראה שגם בשן ועין אינו חייב הגורם רק העושה בידים ואם כן מוכח דהוי מזיק ממש. אך בלא זה אטו הברייתא דמחייבא בכבוי והבער צריכה ראי' לדברי' ממקומות אחרים. וגוף השאלה שאינו מעשה לחייב חטאת הוא שיבוש כמו שכתבתי דכיון שחשיב ראוי לחייב סקילה. ממילא הוי מעשה דידי' הכבוי והבער. ואינו דומה למחמר מעשה בהמתו: ה) והנה בגוף הדבר דפשיטא לך דגרמי בשבת פטור אף שחייב בנזיקין, אין כן דעת אבן העוזר סימן שכ"ח, אלא דמה דחייב בנזקין כל שכן דחייב בשבת. וראייתו מהא דזורה ורוח מסייעתו אף דבנזקין כהאי גוונא חשיב גרמא ופטור. ומכל מקום בשבת חייב משום מלאכת מחשבת. כל שכן מה שחייב בנזקין דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת. אך דעתי אינו כן ומזורה ורוח מסייעתו אינו ראי'. ואישתמיטתי' לאבן העוזר דברי הרא"ש שם וזה לשונו דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתו על ידי רוח עד כאן לשונו. ואם כן אין זה ענין לשאר דברים שאין עיקר עשייתן בגורם, וראי' דגרמי בשבת מותר דהא מוסר ביד אנס אפילו לא נשא ונתן ביד רק אחויי אחוי חייב משום גרמי. ואילו הנותן בשר לגוי בשבת שיבשל לעצמו מותר אף שהגוי ודאי יבשל להנאתו. וכן כל צרכי חולה שאין בו סכנה שנעשין על ידי גוי אפילו שכר הגוי בדמים הרבה ובודאי יעשה, ואינו דומה לשוכר עדי שקר דפטור מדיני אדם. דילמא לא מסהיד משום דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ועיין רמב"ן בדיני דגרמי אבל השוכר גוי ודאי יעשה ומותר. ועל כרחך קיל שבת מנזקין. וליתא להאי קל וחומר שלמד האבן העוזר ממעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו דחייב למעמיד עלוקה. דמעמיד דומה למוסר מה לי ביד אנס שודאי יקחנה להנאתו. מה לי מעמיד בהמה שודאי תאכל להנאתה. אבל לענין שבת דמוסר ביד גוי אין בו חיוב של כלום גם המעמיד עלוקה פטור: ו) אך להבין הטעם מה נשתנה שבח מנזקין. ולהסוברים גרמי קנסא ניחא. אך להרמב"ן וסייעתו דסוברין דגרמי דינא. צריך לומר דנזקין סוף סוף הניזק ממונו ניזוק. ואפילו גרמא חייב בדיני שמים. אבל שבת הוא חובת הגוף. ואם המלאכה נעשית מאלי' בשבת והוא פעל זאת מערב שבת מותר לכתחילה. על כן אין חייב בגרמי שכל שאינו כחו ממש אין בו חיוב של כלום. ויישבתי בזה קושיית ר' עקיבא איגר ז"ל על המגן אברהם סימן תמ"ו שכתב לבער על ידי עכו"ם. והקשה ר' עקיבא איגר דלא יקיים מצוות ביעור. ויישבתי דהא במריצה לפני כלבו קיים המצוה כמו שפרש"י (דף ה' ע"ב) בראש העמוד. וכן בגמרא (דף ל"ב.) בסוף העמוד שאם ירצה הכהן מריצה לפני כלבו ולא חשיב שמבטל עשה דתשביתו. על כרחך דמה שכלב יאכלנו על ידי השלכתו חשיב כאילו הוא עושה. והטעם דסוף סוף החמץ מבוער ואינו עובר עוד עליו. ודומה לנזקין דמשום שאפי' ממילא ממונו ניזק על כן בגרמי חשיב כאילו הוא פעל זאת וחייב הכא נמי כיון שסוף סוף החמץ נתבער אף הגורם חשיב כאילו ביער בידים. וכמו שנחשב המעמיד גרמי. המריץ לפני כלבו. דאין חילוק בין מקרב הממון אל המזיק בין מקרב המזיק אל הדבר. כמו שכתבו התוס' בבא קמא (דף נ"ו ועל כן הוא הדין בשוכר גוי לבער באופן שהגוי ודאי יעשה הביעור. חשיב כאילו ביער בידים לענין העשה דתשביתו: ו) ובזה מיושב עוד דברי רש"י מכות (דף כ':) בהא דנקף לוקה אף דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכא במסייע. ופרש"י מזמין השערות למקיף ותמוה דאם כן הוא אינו עושה כלום. וכבר תמה בזה ר' עקיבא איגר ז"ל בתשו' סימן צ"ו והעלה בצריך עיון גדול, אך לפי מה שכתבתי נכון מאוד. דודאי המקיף שכלי בידו והוא מקיף והולך. ובעודו מקיף הניקף מנענע בראשו. שיהי' שערות סמוכים אליו ויהי' לו בנקל לגלח ברי ההיקף ואין חשש שמא לא יקיף. ודומה למוסר בנזיקין, דכיון שאף בלא מעשה הוא עובר בלאו דניקף דומה לנזקין, שמשום שהניזק ממונו ניזוק חייב אף בגרמי. הכא נמי כיון דסוף סוף עובר בלאו אפילו בלא מעשה, שפיר חשיב מה שגרם כאילו עבר הלאו במעשיו ודו"ק היטב: ח) מעתה הוא הדין לענין חיוב חטאת אם תמצא לומר שחייב כרת וסקילה שוב חייב