אבני נזר אורח חיים פח

והוא בחורש דעביד חרישה בבהמתו וכיון דחרישה אין צריכה לגופה אין כאן מחמר, דפשוט דמחמר דהחיוב משום שהוא מחמר, בעינן מלאכת מחשבת כמו במלאכת עצמו. ומלאכה שאין צריכה לגופה פטור. והייתי מסתפק בשביתת בהמתו אם יש בו פטור מלאכה שאין צריכה לגופה, כיון דבהמה לאו בת מחשבה אך בתוס' שבת (דף נ"ג:) בדיבור המתחיל כמאן משמע. דגם בשביתת בהמתו בעינן צריכה לגופה, מוכח דגם בבהמה שייך מלאכת מחשבת שיחשב עלי' האדם. מכל מקום במחמר הדבר פשוט כיון דהחיוב הוא מחמת האדם. שהרי אפילו מחמר בבהמת גוי חייב. שוב בעינן מלאכת מחשבת: ו) אשר הקשה הפרי מגדים על הרמב"ם דחיוב חובל משום מפרק. מה משני רב אדא בר אהבה שבת (דף קל"ו ע"א) אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא. מכל מקום מפרק הוא. ותרצת משום דבחובל בעינן כגרוגרות רק במילה המצוה מחשיבו ואי נפל ולאו מצוה שוב פטור משום דלא הוי כגרוגרות. הנה נטית מדרך הפשט מחתך בבשר ולאו משום דהוי חצי שיעור, ולמה העלמת עין בדברי הגמרא במקומו אמר אביי כתנאי [פרש"י הא דרב אדא בר אהבה] דמר סבר חי הוא ומר סבר מת. ומה בכך דחי הוא. מכל מקום כיון דליכא מצוה [כדמקשה היכי מהלינן] שוב הוי חצי שיעור. והגם שהרשב"א כתב שי"א פירוש אחר. הרי דחהו וכתב שפרש"י עיקר: ז) גם מה שהוקשה לך במילה איך יש בו חילול שבת הא אין בדם כגרוגרות, הוא הבל. ולמה לא דקדקת ברמב"ם שכתב והוא שיהי' צריך לדם וכו' ואינו חייב עד שיהי' בדם כגרוגרות. במה דברים אמורים בחובל בבהמה כו' אבל בחובל בחבירו אף על פי שנתכוין להזיק חייב. ומי שאין עיניו תרוטות יראה דמה שכתב שאינו חייב אלא אם כן יהי' כגרוגרות. היינו במקום שאינו חייב אלא אם כן צריך לדם, ואם אין בו שיעור גרוגרות פטור. אבל בחובל בחבירו דחייב אפילו אין צריך לדם כלל. מה שייכות גרוגרות. ועל כן כתב הרמב"ם האי במה דברים אמורים אחר שכתב דין שאינו חייב עד שיהי' כגרוגרות. וזה פשוט מאוד. ועל כן במילה שאין צריך לדם רק למצוות התינוק מה שייכות גרוגרות. וכמו בחובל בחבירו ונתכוין להזיק חייב אפילו אין בדם כגרוגרות. הכי נמי במל לצורך מצוה. והי' יכול לומר בפשוט דכשאין מצוה לא תיקן בהוצאת דם, אך צריך לומר דקושיות הש"ס מימהל היכי מהלינן לר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב [ועל כן נמי אין שייך שיהי' כגרוגרות כיון דאין צריך תיקון כלל. ועל כן כתב הרמב"ם דין דצריך שיהי' כגרוגרות. אחר שכתב דמקלקל פטור. ובזה עוד צריך עיון קצת, ולדעת רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה:) דשיעור שבת כגרוגרות משום מלאכת מחשבת. הדבר פשוט דבמקום דמקלקל חייב ואין צריך מלאכת מחשבת כבש"ס כריתות (דף י"ט:) ממילא אין צריך כגרוגרות, אך למה שכתב רמב"ם בלאו דלא תגוז בכור צאנך דאינו חייב אלא אם יש בו כשיעור. דלא יהי' חמור ממעשה שבת. יש לעיין, דמלשון רמב"ם הנ"ל משמע דבמקום דמקלקל חייב אין צריך שיעור. ואין להאריך]: ח) ועיקר קושיות הפרי מגדים שכתבת. לדידי לא קשה מידי. דהא בפרק חביות מבואר דאין חיוב מפרק אלא במפרק משקה מאוכל. וגם מבואר דמה דאינו חשיב משקה לענין טומאה אינו חייב עלי' בשבת משום מפרק. והנה דם מגפתה של אדם אמרינן בחולין (דף ל"ה:) דהוי משקה משום דכתיב ודם חללים ישתה מה לי קטלה כולה. מה לי קטלה פלגא. ועל כן במילה אי חי הוא חשיב המילה דם מגפתה דהוי דם חללים. אבל אי מת הוא מחתך בבשר מת הוא. ולא הוי הדם היוצא ממילה דם חללים ולא הוי משקה. ואף שהחובל בבהמה חייב גם כן אף שדם מגפתה של בהמה לאו משקה, ולרמב"ם בהלכות טומאות אוכלין אפילו הקיז לשתי' לאו משקה. נראה דאזיל בשיטת הרי"ף רבו שהביא במלחמות בפ' חביות דחולב אפילו לקדירה שיש בה אוכלין, נמי הוי מלאכה, וביום טוב מותר משום אוכל נפש. ומכל מקום מלאכה הוי משום דבהמה בחייה לאו אוכל. וכן מבואר בחי' בראיות דרמב"ם בשיטת הרי"ף בתשו' הנ"ל. דלא כמגן אברהם סימן ש"ה. מכל מקום לא שייך זה במילה למאן דאמר מת הוא. ועוד דדם אדם סתמא לאו אוכל הוא. ומיושבים דברי רמב"ם ט) אשר נתקשית בתוס' חולין (דף מ'.) שהקשו בשוחט חטאת בחוץ לע"ז איך חייב משום שבת הא מקלקל, והוקשה לך דילמא מיירי במסוכנת. ופלפלת במסוכנת אי מותר לגבוה. והדבר מביא לידי גיחוך. דאפילו חולה פסול לגבוה וזיל קרי בי רב הוא והבאתם את הגזול ואת הפסח ואת החולה, ובמשנה דבכורות (דף מ"א) חשיב בהדי מומין, הזקן והחולה והמזוהם. ומאי תיבעי לך במסוכנת. מה שתמהת על הפנים מאירות יפה תמהת. וכבר ידוע ומפורסם שדברי הפנים מאירות אלו תמוהים: סימן נח. שנית להרב הנ"ל. א) מה שכתבת בענין מכבה ומבעיר שלא הבנת דברי. באמת הדברים פשוטים אפילו לבר בי רב דחד יומא. לא ידעתי מה אוסיף דברים. מכל מקום אכתוב שנית אולי תבין עתה. המכבה ומבעיר ברוח פיו, על כרחך נחשב שהוא פעל הכיבוי וההבער דאם לא כן הי' נחשב גרמא ושרי. ועל כרחך נחשב שהוא פעל המלאכה והמלאכה הוא מעשה. אבל מחמר הוא הוציא קול לבד. רק התורה אסרה שהבהמה לא תעשה מחמתי'. ומכל מקום לא נחשב מעשה דידי'. רק התורה אסרה אף דלאו מעשה דידי'. ומכל מקום חטאת אינו חייב רק במעשה דידי'. ובחסמה בקול לריש לקיש דסבירא לי' עקימת שפתיו לא הוי מעשה. אף שהבהמה מגבהת ראשה כדברי התוס', מכל מקום הוי מעשה בהמתו. ולא מחייב על ידי' מלקות אף שהאיסור אפילו בלא מעשה: ב) אגב אבאר לך דברי התוס' אולי תבין על ידי זה יותר] סנהדרין (דף ס"ה:) דלא חשיב עקימת שפתיו מעשה אלא היכי דבדיבורו קעביד מעשה שהבהמה זוקפת ראשה, ואינו מובן דאם כן למה לי עקימת שפתיו, ובאמת גבי מימר דבדיבורו עביד מעשה לא נזכר עקימת שפתיו. ואני רגיל לפרש דברי התוס' דלמלקות בעי לאו שיש בו מעשה. היינו שיהי' העבירה מעשה. וכן שהוא יעשה המעשה. ועל כן עקימת שפתיו לחוד לא מהני. דאף שהוא עושה מעשה. מכל מקום אין זה העבירה רק החסימה. וכן מה שהבהמה מגבהת ראשה ואינה אוכלת לבד לא מהני. דזה לאו מעשה דידי'.