אבני נזר אורח חיים פז

ג והנה מהא דבהמה ששפעה גופי' מוכח שגם לגבי העושה שייך ביטול. והוא בנדה (דף כ"ז:) אמר ר' יוחנן, ר' שמעון דשליא בבית טהור. וראב"י דבהמה ששפעה. אמרו דבר אחד. ומשום ביטול ברוב, אמר ר' יוחנן ומודה ר' שמעון שאמו טמאה לידה. מאי טעמא דר' יוחנן אמר קרא אשה כי תזריע. אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה. ואם לגבי האשה המפלת לא שייך ביטול. אם כן מה צריך קרא. ועוד בסוף פרק יוצא דופן מפורש דר' שמעון צריך קרא להכי עיין שם. ולמה לי' קרא. כיון דכל הטעם משום ביטול. ולגבי האשה לא שייך ביטול: ד) ואין לומר משום דכתיב וילדה זכר ואם נקבה תלד. בעינן שיהא עליו שם זכר או שם נקבה. וכמו ביבמה אם הי' כתיב וירקה רוק. ליתא דהאי זכר ונקבה הוא להורות שיעור טומאת זכר ושיעור טומאת נקבה, ולא מוכח דצריך שיהי' עליו שם זכר ואם יאמר דמכל מקום כיון דכתיב זכר צריך שיהי' עליו שם זה. ואם בטל אין כאן טומאה, אם כן בשבת נמי דכתיב לא תעשה מלאכה. צריך שיהי' עליו שם מלאכה. ובשנתבטל חצי שיעור הראשון בטל ממנו שם מלאכה ושוב אינו מצטרף עם השני. והא דנפטרה מן הבכורה צריך לחלק, דוקא נגד הולד שתלד אחר כך לא שייך ביטול, אבל כשדנין על הלידה אם תטמא את אמה, כיון שבטל ברוב אי אפשר שתטמא אמה. או יאמר כיון דכתיב זכר ונקבה. אם כן הכא נמי כתיב מכל מקום מלאכה. מכל מקום דבריו מיושבין: דברי ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן נז. ב"ה יוד מנחם אב תרנ"ב: שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה פלוני דק"ק פלונית: א) אשר תמהת במכבה ומבעיר ברוח פיו למה חייב חטאת, מה שנא ממחמר בריש פרק מי שהחשיך דמקשה רבא לרבה בר חנא דמחייב חטאת הא לא עביד מעשה בגופו. ופרש"י מחמר בקול והכא נמי במכבה ומבעיר ברוח פיו. הוא שיבוש גדול. שהרי הוא פעל הכיבוי וההבער שהם מעשה, ובמחמר שהבהמה עשתה המלאכה. והוא פעל רק הקיל. לא הוה מעשה. מה שאין כן במכבה ומבעיר. מה נפקא מינה במה כיבה והבעיר. ואם הי' סבירא לי' דלא חשיב מעשה דידי'. עדיפא הי' לך להקשות דלא עבר על לאו כלל. דבשבת לא תעשה מלאכה, כל העושה בו מלאכה כתיב. אך באמת חשיב מעשה ברוח פיו כדחזינן [בבא קמא דף י"ז:] תרנגול ששיבר כלים ברוח שבכנפיו לסומכוס משלם נזק שלם. ולדידן דצרורות חצי נזק. גם זה חצי נזק, מכל מקום חזינן דחשיב כחו. וכחו כגופו דמי. [שם דף צ"א.] תקע באזנו וחירשו פטור משום דאיהו אבעית נפשי'. אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב הרי דרוח פיו חשיב מעשיו. ואל תטעה בלשון רש"י ז"ל דחייב על האחיזה, שהרי רישא תקע באזנו וחירשו אי לאו דאיהו אבעית נפשי' הי' חייב. הנה דרוח פיו חשיב כחו. ודברים אלו לא נתנו לכתוב לרוב פשטותם. וסיימת בדבריך שלא מצאת בשום ספר שיתעורר על זה. חלילה וחלילה שימצא כזה בשום ספר. ב) עוד כתבת בהא דמחמר אינו חייב חטאת. והיינו דאף דסבירא לי' לר"י עקימת שפתיו הוה מעשה וחסימה בקול חייב. לענין חטאת בעינן מעשה בגופו דוקא. ולמה לא עיינת במקור הענין בסנהדרין (דף ס"ה:) דמקשה וקול לר' יהודה לאו מעשה לענין חטאת עיין שם] והא חסמה בקול לוקה דעקימת שפתיו הוי מעשה אלא כו'. הנה דהרי המסקנא דעקימת שפתיו הוי מעשה גם לענין חטאת. ומה שכתבת להכריח זה. דאם לא כן תיפוק לי' משום דהוה לאו שאין בו מעשה. הוא שיבוש דמה ענין לאו שאין בו מעשה אין לוקין לחטאת. שהרי כרת ומיתת בית דין חייב בלא מעשה כמו מגדף בסנהדרין (דף ס"ג.) ואמר רב נחמן כו' כיון שאמר אלי אתה חייב למאי אי לקטלא מתני' הוא. אי לקרבן הא לרבנן בעינן מעשה עיין שם. הנה דחייב מיתה בלי מעשה ובחטאת צריך קרא בפני עצמו: ג) ומה שכתבת עוד וגם איך מפלפל שם על מה שאינו לוקה תיפוק לי' דהוי לאו שאין בו מעשה. אלא ודאי משום דלענין מלקות עקימת שפתיו הוי מעשה ולענין חטאת בעינן מעשה טפי. הנה כתבנו דמפורש בסנהדרין שגם לענין חטאת עקימת שפתיו הוה מעשה. אך הא דמחמר בקול פטור משום דמחמר בקול משכחת לה בלא עקימת שפתיו כדאמרינן בעלמא נזהא דתורא הו הו. ואותיות אלו אין בהם עקימת שפתים, ועיין ברי"ף סנהדרין שם (דף ס"ה) ושוב אף שמחמר בקול שיש בו עקימת שפתים, או אפילו מחמר במקל פטור. משום דבחטאת כתיב תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה. וכל שמשכחת לה בלא מעשה פטור אף בעושה מעשה. וכמו שכתב בחידושי הר"ן סנהדרין (דף ס"ה.) אבל לענין מלקות הא משכחת מחמר בעקימת שפתים לר"י. ומחמר במקל לדברי הכל, דלענין מלקות אף שמשכחת בלי מעשה. מכל מקום כשעובר במעשה חייב. דבמלקות לא כתיב אחת, ועל כן הקונה חמץ בפסח לוקה] וכמו שכתב בחידושי הר"ן שם: ד) ואשר הקשה ר' עקיבא איגר ז"ל במכות (דף כ"א:) דמקשה ולילקי נמי משום זורע, ומשני אין חילוק מלאכות ליום טוב והקשה ר' עקיבא איגר דלילקי נמי משום מחמר. ואמרת דהא בשבת המסקנא דלא הוה לאו גמור. יפה אמרת. ואף דלכאורה לדידן דקיימא לן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, אי אפשר דקרא דאתה אתא שלא יהי' לאו גמור ללקות. דבלאו הכי לא לקי. ליתא דלמאן דאמר איסור מחמר נוהג ביום טוב. יש לומר דקרא ליום טוב אתא. וגדולה מזה אמרינן בעלמא אם אין ענין כו'. ובודאי כוונת ר' עקיבא איגר דמכל מקום יקשה לרב"ח דמחייב בשבת סקילה. אך גם זה אינו קושיא, דמכל מקום כיון שכתובין בפסוק אחד, אחת הם וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצות וכן משמע בחי' רמב"ן ור"ן שם דהמוציא בעצמו או על ידי בהמתו אינו חייב לרב"ח אלא אחת: ה) עוד כתבת להקשות בהא דמקשה רב חסדא לרבה דאמר הואיל. מיש חורש תלם אחד אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור. ונימא דהמלקות משום מחמר. לפי מה שכתבו התוס' דלצורך כיסוי הוה מלאכה שאין צריך לגופה, וזה לא שייך במחמר. אינך יודע מה אתה סח, דמחמר היינו דעביד מלאכה בבהמתו