אבני נזר אורח חיים פו

ממלאכת שבת. או משום גזירה שמא יאמר לגוי לעשות. ובטלטול נמי אסור כיון דאסור באכילה ולא חזי למידי אסור בטלטול. וקשה הא מותר בחול. ושוב דומה לכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו וצורך מקומו. וכן קשה בביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת העומדת לאכילה דאסור משום גזירה דהכנה או משום פירות הנושרין דממילא אסור בטלטול. וקשה הרי יש לו היתר למחר ודומה לכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו עד כאן דבריך: ב) דע לך כי כלי שמלאכתו לאיסור אין הפי' שאינו ראוי למלאכת היתר. שהרי מותר לטלטלו לצורך גופו. הנה שיש לו צורך גופו בהיתר. וג' חלוקים הם בכלי שמלאכתו לאיסור. אם אינו ראוי כלל רק למלאכת איסור. זה מוקצה גמור דמודה בו ר' שמעון ואין לך מוקצה גמור כזה. ואם ראוי מעט למלאכת היתר זה מחלוקת ר"י ור"ש במוקצה. ואם ראוי גמור למלאכת היתר רק שעיקר עשייתו למלאכת איסור. זה גם לר"י מותר. ומכל מקום אסור לטלטלו מחמה לצל כיון שעיקר עשייתו למלאכת איסור. ודברים אלו מתבארים מתוס' שבת (דף ל"ו.) דיבור המתחיל הא ר"י דשופר דחזי לגמרי למלאכת היתר שרי לצורך גופו ומקומו גם לר"י. וחצוצרות דחזי מעט למלאכת היתר לר"י אסור דמקצה לי' לגמרי ממלאכת היתר עיין שם. ולר' שמעון מותר דלא מקצי לי' ממלאכת היתר. אבל בלא חזי כלל למלאכת היתר אסור גם לר' שמעון כמו לר' יהודה שהרי דמשום דמקצי ממלאכת היתר אסור כל שכן בלא חזי למלאכת היתר: ג) מעתה גוי שהביא דבר שיש במינו במחובר אסור בכל הנאות מהפירות אף לכסות בהם דבר דנהנה ממלאכת שבת. וכן מטעם שלא יאמר לו להביא לו לצורך שאר תשמישים. ואף דאפשר משום שאר תשמישים לבד לא הי' גוזרים דלא שכיח לתלוש לשם כך. מכל מקום כיון שגזרו לענין אכילה. גזרו נמי לשאר צרכים. כיון שמכל מקום אפשר לתולשן לצורך זה. וכן ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת שנגמר בשבת ועל ידי זה יוכל לעשות בה שאר צרכים גם כן יאסור משום הכנה. וכן גזירות פירות הנושרין נאסר כל הצרכים כיון שאפשר שיתלוש לשאר צרכים נאסר גם כן. ועיין כיוצא בזה פרי מגדים סימן ל"ט בבדיקות הריאה משום דסירכות שכיחי ואגב סירכות גזרו לבדוק גם משאר טרפיות שבה אף דלא שכיח. הכא נמי אגב אכילה גזרו על כל התשמישים. ואף הביצה כיוצא בפירות הנושרין. וכיון שאסורים בכל התשמישים הוי מוקצה גמור דאסור גם לר' שמעון לטלטלו אפילו לצורך מקומו וחילוק שבין ראוי למחר או לא. הוא רק בכלי שמלאכתו לאיסור דחזי לגמרי למלאכת היתר גם לר"י. או בחזי קצת לר' שמעון. דמכל מקום משום המלאכת היתר לא נקרא כלי כיון שאינו מיוחד לו ובכלים לענין טומאה יחוד בעי'. וכן לענין שבת דמדמי ריש פרק כל הכלים לטומאה [ואף דלתוס' בדבר דמהני מחשבה לטומאה לענין שבת חשיב כלי אף בלא יחוד. בכלי שעשייתו לצורך מלאכת איסור. לא מהני מחשבה ליחדו למלאכת היתר. דאין מחשבה מוציא מידי מעשה] ובאין תורת כלי אסור לטלטל משום דחזי לכסות. כדאיתא שבת (דף מ"ו) גבי צרורות שבחצר עיין שם בסוף העמוד. אך משום דחזי למחר כמות שהוא תורת כלי עליהן. אבל בגד שעטנז דאסור גם למחר אין תורת כלי עליו. ומשום דחזי למיכרך בי' מידי לא חשיב תורת כלי כיון שאינו מיוחד לכך. ובאין תורת כלי אין היתר לטלטל משום צרכים שאין מיוחדין להם כמו צרורות שבחצר. ובתוס' (דף מ"ה:) דיבור המתחיל דאית בי' מסופקים בביצה למאן דאמר שאיסורין משום משקין שזבו, אם מותר לטלטלה, וספיקם. שמשקין אין בהם הנאה. רק שתי' או שאר הנאות של כלוי כגון הבערה בשמן, ובזה יש לספק דמכל מקום כיון שאסרו בהבערה דהיינו הנאה. ממילא גם הביצה נאסרת לסמוך בה כרעי המטה ושוב אסור אף לצורך מקומו. או דילמא כיון שלא נאסרו המשקין אלא בהנאה של כלוי שהיא דומיא דאכילה כמו שכתב הר"ש סוף פרק י"א דתרומות. שלא נאסרו שאר הנאות בביצה ומותרת בטלטול ד) הבאת דברי הר"ן שמשמע בגמ' דמשום שאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה והבנת דכל דבר שנאסר לבעליו באכילה נעשה מוקצה לכל אדם. ונזיר שיש לו יין נעשה מוקצה לכל אדם. ועל זה הרבית קושיות. ובאמת אין זה כוונת הר"ן כלל. ודברים סתומים בהלכות מפורשים בחי' [שנדפס בחי' הריטב"א ובאמת הוא לר"ן] דמשום דאסרה על עצמה בנדר אסורה ליתן במתנה לאחר והוכיח כן מנדרים. על כן הוי מוקצה לכל אדם. ואף דאחר יוכל ליטלו בעל כרחה דעפרא בעלמא הוא לאו להכי קיימא עיין שם. ומשמע מדבריו דבנדרה הנאה מככר איירי, ומשום דהוי עלה כהקדש שאסור להוציא מרשות לרשות. אבל בשאר איסורי הנאה אין לנו. כל שכן באיסורי אכילה הדבר ברור שאינו מוקצה כלל. ואף לו מותר לטלטל משום דחזי לאחריני. והש"ג ברור שלא הי' לפניו ס' חידושי הר"ן על כן הקשה עליו ובאמת לא קשה מידי. דודך הדו"ש הק' אברהם. סימן נו. ב"ה ועש"ק לך תרנ"ב. שלום לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגדול חריף ובקי צנא מלא ספרא כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק גאסטנין: א) יקרת מכתבו הגיעני. ושם השיב על מה שכתבתי שאם סחט חצי שיעור ונתבטל אותו חצי שיעור ברוב. ושוב סחט חצי שיעור אחר אינו מצטרף כאילו נאכל. דגם לגבי העושה שייך ביטול. והבאתי ראי' מהמרדכי דיבמה שרקקה דם תחלוץ, שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, והקשה במרדכי שיתבטל ברוב. הנה דאף לענין הרוקקת שייך ביטול: ב) וכבוד תורתו הביא ראי' להיפוך מבהמה שהפילה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. משום דבטל הולד ברוב, ומכל מקום הבהמה נפטרה מן הבכורה. הנה דלענין בהמה שהפילה לא שייך ביטול. והוא שבאמת בסברא זו דלגבי העושה לא שייך ביטול מיושב קושיות המרדכי. ושזה כוונת הגמ' מי כתיב וירקה רוק, דאולי הי' כתוב כן. הי' בו דין ביטול ואין עליו שם רוק. אבל כיון דכתיב וירקה סתם. ואף שנתבטל. מכל מקום חשובה היא רוקקת עד כאן דבריו.