אבני נזר אורח חיים פה

גידולי קרקע כמסקנת הש"ס עירובין (דף כ"ח) והרי מפורש בגמרא השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. על כן תי' רש"י משום שגם בחלזון הי' נטילת נשמה שהוא דג, ועל כן לא קשה לרבא דאמר פצעו חי לא הוה מלאכה. דלרבא דסבירא לי' יש עימור שלא בגידולי קרקע משום שהוא מלאכה שאינו בפסולת. אם כן לא קשה מידי מנטילת נשמה דדגים. דנטילת נשמה אף שבמשכן הי' בתחשים ואלים גידולי קרקע. כיון שאינו מלאכה שבפסולת. חייב עלי' אף שאינו גידולי קרקע. ולאביי דסבירא לי' אין עימור אלא בגידולי קרקע יוכל לסבור כר' יוחנן דמוקי לברייתא בשפצעו מת. אבל פצעו חי הוה מלאכה דנטילת נשמה ויוכל ללמוד מחלזון: ו) אך עיקר פרש"י דנוכל ללמוד מפציעה דחלזון יש בו מקום עיון, דאם כן לרבא נלמוד דישה שלא בגידולי קרקע מפציעה דחלזון. אלא ודאי לא ילפינן מפציעה דחלזון כמו שהארכתי בחידושי ואין כאן מקומו: סימן נד. ב"ה יום א' מ"מ במחובר תרנ"ו לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרבני החריף מגזע היוחסין מו"ה מיכאל נ"י: א) יקרת מכתבך קבלתי. הנה חדשת בטעם ר' חסדא ורבה בר הונא שבת (דף ק' ע"ב) עושה מקום ד' וממלא. קסברי כרמלית משפת מיא משחינן. על פי דברי תוס' עירובין (דף מ"ה:) דיבור המתחיל לקני. דאף שהמים גבוהים י'. מכל מקום קונים שביתה בהקרקע כיון שהמים מחוברין כאלו כולם מונחים בארץ. הכא נמי לענין הוצאה כאילו עקר אותם מן הארץ: ב) והנה יש להביא ראי' לסברא זו ממה שכתב ריטב"א במוציא משאוי למעלה מעשרה חייב. וכתב ריטב"א עירובין (דף ל"ג.) בשם הרב מאיר בר שניאור דהוא הדין במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למעלה מיוד. כי מה שמונח בידיו למעלה כאילו מונח בין רגליו וכשעומד לפוש הוי כמניחו בקרקע יעיין שם. הנה דמשום שאדם האוחזם עומד בקרקע חשיב כמונח בקרקע. כל שכן כשהמים עצמם דהם גוף אחד ומונח בקרקע. דאף מים שלמעלה דיינינן לי' כמונח בקרקע: ג) אך יש לחלק דשאני התם שמקום הנחה במה שעומד לפוש בקרקע. מה שאין כן הכא שמקום העקירה למעלה. וכן כתב רשב"א שבת (דף ה'.) חילוק זה. ועל כן אין ראי' מתחומין כלל. דלענין קניית שביתה למטה מי'. שפיר אמרינן שקונה שביתה למטה בארץ שמונח שם. מה שאין כן הכא לענין עקירה [וכן הנחה כששופך על גבי מים] שהיא למעלה: ד) ועוד דבשמעתא דכוורת שבת (דף ח'.) אי אפשר לקרמיות של קנה שלא יעלו למעלה מי'. ואף שהיא גוף אחד ומונח בארץ. וכבר הקשה רשב"א (דף צ"ט:) סוף דיבור המתחיל או דלמא בהא דאמר בגמרא (דף צ"ב.) דיליף המוציא משאוי למעלה מי' מארון ומזבח שתחתיתם למעלה מי'. ולמה צריך לזה אפילו עליון שלהם למעלה מי' בעלמא פטור כמו בכוורת דקרומיות כנ"ל, ותירץ רשב"א שלא אמרו רק גבי כוורת שהכוורת אוכל כל גובה הרשות ויותר יעיין שם. ועל כרחך מים שמחוברין גוף אחד מקרקע הים עד למעלה. והרי גוף אחד אוכל גובה הרשות ויותר. ואינו דומה כלל להא דר' מאיר בר שניאור שהחפץ בעצמו אינו גבוה יותר מי' [ודברי רשב"א במזבח צ"ע שאמר שם בגמרא מזבח י' אמות. והרי ו' פעמים י' טפחים ורחבו גם כן ה' אמות ג' פעמים י"ט]: ה) ועוד עיקר דבריך אינו במשמע כלל בלשון הגמרא מיא ארעא סמיכתא. דמשמע שהמים עצמם חשובים מקום ליעשות כרמלית. ועיין רש"י עירובין דף פז' זה לשונו ואמר נמי גוד אחית כאילו יורדות וסותמות עד המים עיין שם. והיינו שהמים עצמם חשובים מקום ליעשות רשות היחיד ואין צריך לסתום עד הקרקע. וכיון שחשובים מקום ליעשות רשות היחיד דאורייתא. כל שכן שחשובים מקום ליעשות כרמלית דרבנן. אך בשבת (דף ק"א.) דמקשה ר' יוסף לרב הונא גבי ביצתא דמישן לימא גוד אחית פרש"י כאילו הן יורדות עד הקרקע והיינו משום דהתם לרב הונא כרמלית מארעא משחינן דמיא לאו ארעא סמיכתא ואין המים נעשית כרמלית דרבנן. וכל שכן שאין נעשין רשות היחיד דאורייתא: ו) מה שהוקשה לך למה דקיימא לן מיא ארעא סמיכתא למה יחשב למעלה מעשרה גבי תחומין. שאני תחומין בחזי להלוך תליא כמו שפרש"י עירובין (דף מ"ג.) גבי עמוד, ועל גבי מים לא חזי להלוך. אבל להשתמש יכול על גבי מים בדברים הצפים. ורשות היחיד בחזי לתשמישתא תליא. והוא הדין כרמלית דאקולי בי' מקולי רשות היחיד דבעינן מקום ד' ובחזי לתשמישתא דנעשה רשות היחיד כל שכן כרמלית: ז) מה שהקשית על הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ד' הלכה י"א באומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא כו' ואסור לעולם, ומזה הוכחת דמפרש יום שבא בו ממש. ועל כרחך כל יום ספק שהיום מתחיל. דאי מפרש ביום שראוי לבוא. אם כן יום חול שראוי לבוא יתחיל ולא יאסור רק יום. אינו הוכחה. דאי נמי יתחיל היום כיון דבזמן הזה קאי שאין מקדש ואי אפשר להקריב קרבנות המתירין לו היין וזה פשוט: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן נה ב"ה. לכבוד בן אחותי החו"ב שה"י מו"ה שבתי הכהן נ"י: א) מה דקשה לך בהא דכתב הרב מלאדי זצ"ל מה שאוכלין אסורין אסור לטלטל בשבת ולא דמי לכלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו. והא תורת אוכל עדיף מתורת כלי. ותי' דשאני אוכל איסור שאסור גם בחול. מה שאין כן כלי שמלאכתו לדבר האיסור דאסור רק בשבת לבד. ועל כן בגד שעטנז שאסור בלבישה גם בחול בטל תורת כלי מיני'. והוקשה לך מנכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור באכילה בכדי שיעשו כדי שלא יהנה