אבני נזר אורח חיים פג

לכתחילה. אך באמת מקח וממכר חמור משבות דאסור משום ממצוא חפצך כמו שכתב רש"י ביצה. והוא מדברי קבלה. ודעת ר"ת ופסק כן הטורי זהב דברי קבלה כדברי תורה דמי, ואם כן אפילו שנים שעשאו אסור. וממילא מיושב הא דלגין דהפרשת תרומה שהוא שבות גרידא מותר משום שנים שעשאו: ה) ולכאורה יש לדון בזה, דיחשב זה אינו יכול וזה אינו יכול. שלולא שהי' חי בזמן הקנאה לא הי' הקנין חל, אך יש לומר לפרש"י טעם זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב משום דאורחי' לעשות בשנים. והיינו דכך אורחי' שלא יעשה כל המלאכה לבדו, על כן חייב אף על כחצי מלאכה. אבל תרומה שכך אורחי' לעשות לבדו אינו חייב על כחצי מלאכה. והוא אינו עושה בשבת רק כחצי מלאכה ודו"ק: ו) ובתרומת הדשן (סימן רס"ט) בפדיון הבן שזמנו בשבת אי אפשר לפדות מערב שבת שיחול בשבת. דמה יעשה עם הברכות. בערב שבת אי אפשר לומר וצונו שעדיין לא נתחייב. ובשבת לא עביד מעשה ולא יכול אז לברך יעיין שם. וקשה לי טובא דבבבא מציעא (דף ק"ב:) מוכיח דשוכר שאמר פרעתי השכירות בתוך זמנו אינו נאמן ממתניתין דמת בתוך ל' בחזקת שלא נפדה. ומה ראי'. התם אי אפשר לפדות תוך שלשים, דאם כן יפסיד הברכות. ומה ראי' זו לשוכר: ז) אך לפי האמור יש ליישב דחשיב מעשה בשעה שחל הפדיון הואיל ונפדה מחמתו. ואף דהוה שנים שעשאו. זה בשבת דגלי קרא לפטור. ולא במקום אחר. וכמו שכתבו תוס' שבת (דף צ"ג.) דיבור המתחיל ור' שמעון מטהר. ועל כן לענין ברכה שפיר חשיב מעשה בזמנו בשעה שחל הפדיון שיוכל לברך. אבל במעשה דתרומת הדשן שחל הפדיון בשבת תצטרך לומר דלענין שבת לא חשיב מעשה בשבת. שאם יחשב מעשיו הא עבר על שבות, ועל כרחך דלא חשיב מעשיו משום שנים שעשאו. ולענין ברכה תחשוב אותו מעשה, והוה תרתי דסתרי. ומיגו דחשיב מעשיו לענין ברכה חשיב נמי מעשיו לענין שבת ואסור. אבל בחל בחול יוכל לפדות בתוך שלשים ויברך בהגיע הזמן. ואפילו חל בשבת יוכל לפדות בחול שיחול הפדיון לאחר השבת ולברך אז. אבל בהא דתרומת הדשן ודאי טוב יותר לפדות לאחר זמנו ממש. דכל התועלת בפדיון תוך הזמן הוא כדי שיתקיים המצוה בזמנו. אבל אם יתנה שיחול אחר השבת הא לא נעשה המצוה בזמנו: ח) ויש להביא ראי' דהעושה קנין שיחול אחר כך חשיב עושה בשעה שהקנין חל מירושלמי פרק מי שאחזו נתן לה גיטה ואמר לא יהא גט עד למחר ואחר כך נעשה קורדייקוס. פלוגתא דר"י וריש לקיש בעשה שליח לגרש ואחר כך נעשה קורדייקוס דלר"י דפוסל התם הכא נמי פוסל. ואם איתא דמקנה שיחול למחר חשיב עשי' רק בשעה שמקנה. לא בשעת חלות הקנין, מה זה דמיון לשליחות. דבשליח ודאי חשיב המשלח עושה בשעה שהשליח עושה. וראי' מדברי הגהות מיימוני פרק ו' מהלכות שבת אות ב' אסור ליתן מעות לנכרי בערב שבת שיקנה בשבת דיש שליחות לגוי לחומרא הרי דמשום שליחות חשיב כאילו הישראל המשלח עושה הקנין בשבת בשעה שהשליח קונה. ויותר מזה מוכח לפי מה שכתב הרב ז"ל מלאדי דכל שבות דאמירה לנכרי משום דיש שליחות לנכרי לחומרא. הנה דחשיב לחומרא כאילו עשה המשלח בשבת אף שצוהו בחול וכן משמע ברש"י שבת ריש פרק מי שהחשיך שפירש נותן כיסו לנכרי מבעוד יום, ובקושיות הגמרא מאי טעמא שרי לי' רבנן פרש"י והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת. והרי נתן לו כיסו וצוהו מבעוד יום. מוכח דמשום שליחות חשיב המשלח עשה בעת עשיית השליח ובגוי אסור מדרבנן] וכיון דבשליחות נחשב מעשה המשלח בעת עשיית השליח ואז הוא קורדייקוס פוסל ר"י. אבל באומר שתתגרש לאחר זמן אם תאמר שנחשב כל המעשה גירושין בשעת האמירה ואז בריא הי'. אלא ודאי גם באומר שיחול לאחר זמן חשיב מעשיו גם בעת חלות. ואף דחשיב מעשיו גם בעת אמירתו. אין חילוק בין מקצת מעשיו בשטות לכל מעשיו בשטות: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן נב. להרב הגאון וכו' מו"ה שניאור זלמן אבד"ק לובלין בשלהי המכתב: א) אני עומד כעת בשבת פרק חביות חולב אדם עז לתוך הקדירה דמשקה הבא לאוכל אוכל. איתבי' זב שחלב את העז החלב טמא. ואי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל במה אתכשר. הוא מותיב לה והוא מפרק לה בטפה המלוכלכת על פי הדד. פרש"י טפה ראשונה מלוכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההוא הוי משקה כסתם חלב דלאו לאוכל בעי לה עד כאן לשונו. ולפי זה נראה ברור בחולב עז [לתוך הקדירה] בשבת או ביום טוב צריך ליזהר שלא ילכלך הדד בטפה ראשונה. דאם כן חייב על הטיפה ההוא משום מפרק. דכיון דטיפה מספיק ללכלך הדד זה שיעורו כמו המצניע לזרע ולרפואה דחייב בכל שהו. ואפילו הי' רק חצי שיעור ליש פוסקים אסור מן התורה וליש פוסקים משום שבות ואפילו תימא שלא החמירו בשבות ביום טוב באשר הוא לצורך אוכל נפש. מכל מקום להפוסקים דמפרשים הא דחולב אדם עז לתוך הקדירה בשבת. צריך לומר שאינו מלכלך פי הדד, בפרט כי העיקר דחשיב שיעור שלם. ועל כרחך לפרש כשאינו מלכלך, ואם כן נוכל ליישב בפשיטות שיטת רבינו תם שהביאו התוס' (דף ע"ג ע"ב) שהקשה על רש"י דכתב מפרק תולדה דדש. והקשה רבינו תם דחולב משום מפרק הא אין דישה אלא בגידולי קרקע. ופירש רבינו תם דחולב חייב משום מפרק דהוא ממחק, דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו. ואינו נראה לר"י דאם כן למה חולב עז לתוך הקדירה. ולמה שכתבתי ניחא דודאי מה שכתב רבינו תם דכשחולב ממחק וכו' אתיא לי' מהא דטיפה מלוכלכת על פי הדד. דהיינו שבטיפה ההיא מלכלך פי הדד ומחליקו. והא דחולב עז דמיירי שאינו מלכלך גם לשיטת רש"י כנ"ל וכשאינו מלכלך אסור רק משום דש דמדרבנן יש דישה שלא בגידולי קרקע כמו שכתבו התוס' בעצמם בדיבור זה. וכמו שכתב הטור ושלחן ערוך גבי עימור שלא בגידולי קרקע דמדרבנן אסור. ולתוך הקדירה מותר: ב) אך תימה גדולה אצלי שלא ראיתי אחד מן הפוסקים בחולב עז ביום טוב שיזהיר שלא