אבני נזר אורח חיים פב

שדה. וכת"ר לא ניחא לי' בחילוק זה דהתם כתיב בשדה אחר תזרע. המשמעות שהזריעה תכנס בשדה. מה שאין כן בכלאים דכתיב שדך לא תזרע והרי נקרא שדה אף קודם זריעה עכ"ד: ב) הנה לפי דבריו דטעם הפנים יפות משום דקודם השרשה לא הוי זריעה כלל. יקשה הא דמנחות דמקשה שתתיר משעת זריעה [והוצרך לומר משום קרא דבשדה] והא לא הוי זריעה קודם השרשה ומוכרח כמ"ש. והחילוק מושכל ראשון דכלאים שהיא חובת קרקע שלא לזורעה כלאים. ולגבי קרקע לא מקרי זריעה עד שיקלוט, מה שאין כן בזריעה דשבת שהוא חובת הגוף. ובמנחות גבי עומר שמתיר הזרעים ולגבי הזרעים חשיב זריעה תיכף. על כן הקשה הש"ס. ומשני בשדה כתיב ולא חשיב נכנס בשדה אלא אם כן השריש וקלט. והוא הדין בכלאים דהוא חובת קרקע: אך חילוק זה צריך לדעת ר' גמליאל בחולין (דף קט"ז) שהביא כת"ר שפירש פן תקדש הזרע אשר תזרע שנאסר משעת הזריעה, היינו בשעת השרשה. ויוקשה הא דמנחות צריך חילוק הנ"ל: ג) אך בספר פנים יפות אתי עלה מטעם אחר משום דכמנח בחביתא דמיא. והיינו דאף דהוי זריעה מכל מקום לא הוי כלאים. דכלאים צריך חיבור זה לזה כמו בכלאי בגדים. ואף המנהיג בכלאים דעת הרא"ש דאינו חייב אלא בקשורים יחד. והכסף משנה כתב שאין מרמב"ם ראי' להיפוך. וכן כתב בבד"ה. והכא נמי בכלאים דשדה אינו כלאים אלא כשהשרישו שניהם ושניהם אחת עם הקרקע והקרקע מחברתם להיות גם הם יחד ואף לדעת הרא"ש ביורה דעה סימן ש' ס"ה רצועה של צמר במקום א' ופשתן במקום אחד ועור באמצע אין העור מחברם. אין להוכיח מזה שלא יחבר הקרקע את הזרעים. דשאני התם שאין לעור שייכות אל האיסור כלאים שאינו אלא בצמר ופשתים. מה שאין כן הכא שהאיסור בקרקע שלא לזורעה כלאים. שפיר הקרקע מחבר וכך הם דברי רש"י פסחים שהביא כת"ר וזה לשונו דאכתי לאו בשר בחלב הוא והוה כאלו זה לבד וזה לבד וכן בכלאים כל זמן שלא נשרשו. הרי הם כמונחים בכדא ולא הוי כלאים. כי היכי דבבשר בחלב לא הוה בשר בחלב כל זמן שלא נתבשל: ד) אך מכל מקום אין הכרח מרש"י לדעת פנים יפות. דיש לומר כר"ש וחינוך דחייב תיכף משעת זריעה אף שלא נקלט כיון דכתיב שדך לא תזרע. ואף שמסיים קרא כלאים, היינו שהזריעה תכלית כוונה להיות כלאים. ודוקא לענין איסור הפירות כל זמן שאינו כלאים אינו נאסר. אבל הוא מחויב משעת זריעה כדכתיב לא תזרע. ואמנם לפירש רגמ"ה בחולין שם שפי' זרוע מעיקרא בהשרשה כיון דכתיב הזרע אשר תזרע משעת זריעה, ומוכרח לפי פי' דזריעה היינו השרשה. ואינו חייב רק בשעת השרשה, אבל פרש"י אינו כן. רק שהזרע נאסר ולא התוספת לבד, ופרש"י הוא סוגיא דעלמא וגם הוא בתרא נגד הרגמ"ה: ה) ומה שכתב עוד דר"ש נמי מודה דחלקן גדר אחר כך ופי' חלקן גדר להודיעך כחו דר"ל דאפילו בזה מחייב. ליתא דאם כן מנא לי' להר"ש להרבות מחלוקת בין ר"י לר"ל, אך משום דסובר דחלקן גדר אחר כך גם לר"י חייב, רק בחלקן תחילה פטור מוכח דר"ל אפילו בהא מחייב: ו) ומה שכתב עוד דירושלמי אמר מודה ריש לקיש לענין שבת עד שתנוח מכלל דלענין שבת פטור יותר. ולהפנים יפות דכלאים פטור כשלא השריש כל שכן לענין שבת. הם דברי תימה דאדרבה מירושלמי זה משמע דלענין שבת בשעה שנח נתחייב ואפילו לא קלט. ובכלאים מחייב ר"ל יותר אפילו חלקם גדר קודם שנח ואם לפירוש הפני משה לפי פירושו הוצרך להסיר דברי ירושלמי לענין הוצאה מרשות לרשות ואין ענין, לכאן כלל. ובאמת שפי' תמוה. והפלוגתא שאמר שנמצא בירושלמי שבת לא מצאתי כלל. ומירושלמי זה מוכח כפי' הר"ש דלא כפנים יפות: דברי הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן נא ב"ה אור ליום ד' יתרו רס"ט. החוה"ש וכט"ס לכבוד תלמידי החריף הבקי כש"ת מו"ה רפאל זאב נ"י ריש מתיבתא בק"ק ווארשא א) מה שנסתפק ר' עקיבא איגר במקנה מערב שבת שיחול בשבת. והביא מעלתו ראי' מלגין עירובין (דף ל"ו). ראי' זו כבר נאמרה בשוקי בראי ועיין לקמן אות ד'. אך מה שנפלא בעיניו מאי שנא מכל המלאכות שמותר לפעול מבעוד יום שתיעשה המלאכה בשבת חילוק גדול יש. דבכל המלאכות המלאכות נעשית מאליהם בשבת ואין צריך עוד אל האדם. שאפילו מת האדם טרם נעשה המלאכה. תיעשה המלאכה. אבל בקנין הרי הקנין נעשה בשבת מחמת האדם. שאם מת או מכר לאחר. קנין הראשון בטל. וכיון שהקנין נעשה מכח האדם. בשבת. יש לומר דחשוב עושה הקנין בשבת. ואף שלא עשה בשבת. יש לומר כמו מימר חשיב מעשה הואיל בדיבורו אתעביד מעשה חשיב עושה מעשה, הכא נמי הואיל מחמתו נעשה מעשה הקנין חשיב עושה מעשה: ב) ודוגמת זה מצינו בבא קמא (דף ל"א:) בנתקל אחר בגופו והוזק בגופו ובממונו חייב אפילו אממונו. אף דבור פטור בו את הכלים, זה חשיב אדם המזיק. אף שהוא לא עשה כלום שהאחר נתקל בו מכל מקום כיון שמחמת גופו נעשה מעשה היזק. חשיב גופו מזיק. הכא נמי כיון שמחמת האדם בשבת נעשה מעשה הקנין. חשיב הוא עושה הקנין: ב) ויש להביא דמיון ממכילתין (דף ל"ח.) במסקנא לבית שמאי דאית להו שביתת כלים בין דעביד מעשה בין דלא עביד מעשה אסור ולבית הלל דלית להו שביתת כלים אפילו עביד מעשה שרי, ומשום דלית להו שביתת כלים. ומדבית שמאי נשמע לבית הלל בשביתת בהמה ואדם. דאפילו לא עבדי מעשה אסור. ועיין עוד בתשו' הרשב"א חלק ד' סימן ע"ד בדברי השואל ובתשובתו עיין שם היטב ותראה ראי' לדברינו: ד) אך יש לפקפק שהרי הקנין נעשה מכח מעשיו שמערב שבת גם כן. שוב יחשב שנים שעשאו כמו שכתב רש"י שבת (דף ג':) דמקצת מלאכה מערב שבת ומקצת בשבת חשיב שנים שעשאו דפטור, הכי נמי בשכל המלאכה נעשית מחמת מעשיו שמערב שבת ושבשבת, ואף דשנים שעשאו פטור אבל אסור. הא כתב אבן העוזר סימן שמ"ט זה עוקר וזה מניח בכרמלית מותר