אבני נזר אורח חיים פ

פרק א' מהלכות פסולי המוקדשים כחכמים דמותר אפילו לכתחילה. ועל כרחך דלא דמי לאפשר מערב שבת. וכן ביומא (דף ס"ו.) עתי אפילו בטומאה ואף דבדיעבד כשר באחר כדאמר שם חלה משלחו ביד אחר*). והיכי דכשר מערב שבת בדיעבד חשיב אפשר. כמו בקצירת עומר. על כרחך דמשום אפשר לעשות בהיתר לא דמי לאפשר מערב שבת: כז) אך תי' זה. אם אין חיוב רק אם המלאכה נעשית ביום הקודש. דבנר מה שהמלאכה נעשית ביום הקודש אי אפשר לצרפו לעבירה כיון שזה מוכרח ואי אפשר מערב יום טוב. אבל אם אמרת דהחיוב על המעשה לבד. והרי המעשה אפשר מערב יום טוב ויאסר, ואף שנעשית בהכרח ביום טוב. לאו על מה שנעשה ביום טוב מחייבינן לי' כלל רק על מה שעושה ביום טוב וזה אפשר מערב יום טוב. רק הברור כדכתיבנא דאין חיוב אלא אם כן עושה בשבת ונעשה בשבת. ובהבערה ביום טוב מה שדולק והולך ביום טוב כיון שזה מוכרח להיות ביום טוב כאלו דולק והולך בחול. והמעשה לבד אין חיוב וביום טוב אין גם איסור כיון שלעולם הוא כן ואי אפשר לבוא לכלל חיוב: סימן מט. שנית להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל. א) מכתבו הגיעני. כתב שלמד מש"ס כריתות (דף ז') דמשני הש"ס דמשכחת כרת דיומא לרבי במלאכה דעביד סמוך לשקיעת החמה או דבהדי דעביד עבידתא פסקינן מרה לשקי'. ולמה לדחוקים הללו. הא משכחת בפשיטות בהדביק פת בתנור מבעוד יום ונגמר בחשיכה דחל החיוב לאחר יום הכיפורים אי אמרת דכהאי גוונא חייב. ראי' זאת טובה מאוד. וכבר דברתי מזה עם רום מעלתו [אינני זוכר אם בעצמי או על ידי נכדי ר"ד נ"י] להוכיח מפרש"י שבועות (דף י"ג:) דפי' קושית הש"ס גם אמלאכה. אך לפי מה שתירץ הש"ס בשבועות רק אעינוי לא היתה מכרעת. דיש לומר דבאמת הי' יכול לתרץ כן והוצרך לדחוק בעינוי. ומש"ס כריתות לא זכרתי אז, עכשיו כתב כבודו מש"ס כריתות. היא ודאי ראי' אלימתא: ב) ומ"ש דלמהרי"ט דנעשה האיסור למפרע אין ראי'. אנכי לא ראיתי כן במהרי"ט. רק שהוא עשה למפרע מעשה האיסור שנעשה להבא. והן הן דברי הנמוקי יוסף ריש בבא קמא שמחייבין אותו על מעשה הראשון שבמעשה הראשונה עשה כל הנעשה אחר כך. דאחר כך הא אנוס הוא. וזה כתב גם כן שמוכח כן פרק קמא דשבת גבי הדביק פת בתנור. והיינו שאם ירצה אחר כך לרדותה רק שחכמים אין מניחין אותו הא אנוס הוא אחר כך ואף על פי כן חייב דעל מעשה ראשונה אנו מחייבין אותו. ואז מזיד הוא: ג) אך גוף הדין מוכח בהא דאלו נערות דלא נתחייב רק אחר כך. ומה שרצה לדחות משום דגלי רחמנא דחובשין אותו ואין הורגין אותו עד שימות ממש. על כורחך גם בכל מחייבי מיתות בית דין כל זמן שלא נעשה בפועל ממש אינו מחויב מיתה. שתי תשובות בדבר. א) דאין ענין רוצח לשאר חייבי מיתות בית דין. דחיוב דרוצח הוא דכתיב ונתת נפש תחת נפש. אבר אפשר להורגו. והנרצח עדיין חי. אך מלבד זה הלא אף על גב דאמדוהו למיתה מכל מקום אפשר שיחי'. והרי מצינו בגמרא אמדוהו למיתה ואחר כך אמדוהו לחיים. ועל כן אף אם תמצא לומר דכשמת לבסוף נתחייב למפרע אין להורגו קודם שמא יחי' וזה הקו' שהוקשה להתוס' שנחוש שמא יחי': ד) מ"ש כבודו לפי מה שכתב המזרחי פרשת משפטים. בהורג עובר שפטור דהי' ספק שמא עתיד להיות נפל ואף דרוב בני קיימא עד כאן דבריו. הנה על להבא חיישינן למיעוט. וכן לדעת שב שמעתתא דאין הורגין על ידי רוב. רק ברוב לאו איילונית. דמהני הרוב לאיסור. וכיון שהוחזק האיסור שוב יהרג. אבל בשהרוב הוא רק אם נתחייב מיתה אין ממיתין על פי רוב. ואין משם ראי' כלל שלא יתחייב למפרע. וזה פשוט. ה) מה שכתב דמרמב"ם פרק ב' משגגות הלכה ט' מבואר להדיא דאינו מחייב אלא בגמר המילה בחול. [היפוך ממה שכתבנו בתשובה הקודמת ס"ק י"ד דאפילו לא השלים כלל חייב] דאם לא כן למה הוצרך להוסיף בזה הלשון אם לא השלים עד יציאות השבת אך כתב דמרמב"ם אין ראי' לסתור סברא שלי לדידן. דרמב"ם לטעמי' דחובל משום מפרק הדם מחיבורו ואין חיוב אלא ביש בדם כגרוגרות. וקשה מה חילול במילה הא אין בדם כגרוגרות. אך משום חשיבות דם ברית. וכל זמן שלא הושלם המצוה אין כאן דם ברית. על כן אין חיוב אלא כשהושלם. ובאמת הקו' מגרוגרות אין לה טעם במילה. דשיעור כגרוגרות הוא באוכלין. אך כך יש לשאול הא אינו חייב אלא בצריך לדם. וצריך לומר דבמילה נמי צריך לדם ברית. אבל שיעור כגרוגרות לא שייך במילה כלל. ותדע דברמב"ם פ"ח מהלכות שבת הלכה ז' הלכה ח' מבואר למדקדק היטב דבחובל באדם דחייב אפילו נתכוין להזיק משום דמשכך חמתו. אין צריך שיהי' בדם כגרוגרות. ודוקא בבהמה שחיובו משום שצריך לדם ולחלב לאכילה וללפת הפת על כן שיעורו כגרוגרות. מה שאין כן בצריך לדם ששכך בו חמתו והוא הדין במילה דאין שייך בו כגרוגרות דאין צריך לדם לאכילה אלא למצוות דם ברית]. ולדידי זה אינו דדם הנוטף אפילו בתחילת מילה דם ברית הוא. ואם לא הי' נחשב דם ברית משום שלא גמר המצוה אף שגמר המילה במוצאי שבת קודש. הא לא גמר