אבני נזר אורח חיים עח

ופי' הרא"ש שמת גם אבי' ואין יורש רק הבת ובא הלוקח לגבות ממנה ונתן עצה שתמחול לאבי'. וכיון דמחילה דבעל חוב המוכר לא הוה רק לשעבוד הגוף שנשאר בידו. וכבר פקע שעבוד גופו מה ימחול. אלא ודאי שעבוד הגוף נשאר אחר מותו. וכן פסק באבן עזר סימן ק"ה סעיף ו' וכן פסק הש"ך סימן ס"ו ס"ק פ"ב. ואם כן הא דהר"ן לאו הלכה. ודברי הנמוקי יוסף מיושבים אף שלא חל החיוב למפרע: יג) ומ"ש בספרו סימן י"ג שאם שחט סימן ראשון בשבת ושני בחול חייב. ומדמה למל בסוף היום ולא גמר עד מוצאי שבת דחייב. ופשיטא לי' שאם לא גמר פטור. ועל כרחך במילה משום גמרו בחול הוא חייב. וכל שכן הכא שעשה הכל בשבת וממילא נאפה בחול ואין לחלק כלל דהתם חסר רק התיקון. דליתא דבלא התיקון נמי לאו מלאכה עד כאן דבריו: יד) הנה זה ודאי אמת דבלא תיקון אינו מלאכה אך למה יתחייב כשעשה התיקון בחול. דמה שעשה בחול כעשאו אחר, ובודאי אם שחט סימן א' בשבת וסימן שני בחול כיון דעל סימן א' לא נתחייב אף שגמר בחול פטור. דגמרו בחול כעשאו אחר דמי. וגרוע מינה. דאפילו למה דמקשה הש"ס על זה עוקר וזה מניח והא אתעבידא מלאכה מבינייהו כתבו תוס' דלא הוה סלקא דעתך דעל ידי שגמר השני יתחייב הראשון רק על האחרון מקשה. כן לא סלקא דעתך דעל ידי גמרו בחול יתחייב בשבת. והא דמילה ענין אחר הוא דציץ א' חופה רוב גבהה של עטרה עושהו ערל גמור וכשנוטלו נעשה מהול גמור ותיקון גמור הוא [מה תאמר הלא לא הועיל כלום. כיון שעדיין יש ערלה. על זה נאמר כיון שאם ינטל ערלה הנשארת שוב תיקן. במקצת ערלה שנטל הוא חשיב תיקון גמור. כהא דשבת (דף צ"ד:) תנן התם התולש סימני טומאה והכוה המחי' עובר בלא תעשה. אתמר אחת משתים חייב, אחת משלוש ר' נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור ר' נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה. רב ששת אמר פטור השתא מיהא הא איתא לטומאה. אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב הא חצי זית פטור והתניא חצי זית חייב מאי לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. ור' נחמן אידי ואידי חייב והא דתניא פטור דאפיק חצי זית ממת גדול עד כאן. ובהוציא כזית אפילו ממת גדול חייב כיון שיש במה שהוציא שיעור. כמו שכתב בחידושי הר"ן ובשיטה המיוחסת להר"ן. וגם ר' ששת יודה בזה מסברא דלא מפשינן בפלוגתא ולא פליג ר' שמעון אלא בהוציא רק חצי זית. ובמילה מקצת ערלה שהסיר. לכזית מן המת דמי. כיון דבמקצת ערלה זה נעשה ערל גמור] אבל בהא דשחט סימן א' אינו מתיר כלום ולא הוי מתקן כלל. ואפילו לא הי' רק סי' א' אין סי' א' מתירו והיינו בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא והוליד דולד אין לו תקנה. ופרש"י דאי נמי הוה בר סי' א' בהמה צריכה רוב שנים. הנה דסי' א' אינו מתיר בשום מקום ופשוט. על כן לא הוי מתקן, מה שאין כן במקצת דערלה. דהסרתה מילה גמורה היא אם לא הי' שם עוד. וכן הסרת שער א' לר' נחמן דטהרה גמורה היא אם לא נשאר רק עוד שער אחד וכן חצי זית אם לא הי' בבית עוד רק חצי זית. רק שיש עוד שערה או חצי זית מלבד זה על זה אמרינן הואיל: טו) ועוד יש לחלק דבסי' א' לא הוה מתקן משום שבידו לגמור. שהרי אם ישהה שיעור שהי' לא יועיל עוד. וחשיב חתיכת סימן א' מלאכה שאינה מתקיימת דכמות שהיא בטלה מאלי'. אך שאין צריך לזה כלל: טז) עוד הביא ראי' ממל של אחד בשבת בשבת דחייב משום דלא עבד מצוה. וקשה דהא מקלקל הוא. ועל כרחך משום דבהגיע יום ח' מצוה הוא דכתב רמ"א מל תוך ח' יצא אף דעכשיו לא תיקן רק בהגיע יום ח' ואם מת הולד בנתים ודאי פטור רק משום שהוא חי ביום ח' הוא אחד בשבת שהוא יום חול. הוא הדין בשם פת בתנור בשבת ונאפה בא' בשבת חייב. והם דברים תמוהים דודאי אפילו מת קודם יום ח' חייב. אם לא שהי' עתיד תחילה למות קודם ח'] דמילה גמורה עשה עכשיו. רק שאין צריך לה עכשיו שאינו מחויב במילה. ובהגיע יום ח' שנתחייב במילה יוצא בה מצוותו. ודומה לקושר לולב קשר של קיימא בשבת שקודם החג דחייב אפילו נחתך הלולב קודם החג. דמעכשיו מתקן שיש לו לולב לחג, ואין חילוק במלאכת שבת בין יש תועלת במלאכה לשעתו או לאחר זמן. וכת"ר כתב בשם הצל"ח דבהגיע יום ח' נתחייב. ולהד"מ. ותלה בוקי סרוקי בצל"ח דפשוט שנתחייב עכשיו: יז) עוד הקשה על הרא"ש שכתב דחיוב הנותן שמן בנר דחייב משום מבעיר היינו שמאריך בזמן הבערה דאלמלא שהוסיף הי' מכבה קודם. והקשה כת"ר תיפוק לי' דמבעיר תיכף השמן שהוסיף דקיימא לן בלח יש בילה. ואי אפשר שלא ידלק תיכף מעט שמן ממה שהוסיף. וסיים שזו תמוה רבתי. ואינו קושיא דחיוב הבערה אינו על השמן שנתבער רק על האש שהוסיף כמו שביאר הרב ז"ל מלאדי בהלכות יום טוב. וראייתו מדברי רמב"ם דעל גחלת של מתכת חייב משום מבעיר. ואם כן מה נפקא מינה אם דלק מכח שמן זה או זה. ובגיטין (דף י"ט.) במעביר דיו על גבי סיקרא דחייב משום כותב ומשום מוחק, סיקרא על גבי דיו אמרי לה חייב מוחק הוא. פרש"י אבל לא משום כותב דתחילה הי' כתב הגון מעתה. ומסתמא גם אם הי' שניהם שוים דפטור. וכל שכן בנידון דידן דלגמרי הוא אותו נר: יח) עוד כתב דמסברא חייב ומדמהו להיזק שנעשה אחר מיתתו. ואינו דמיון כלל כי אין חילול שבת בחול. אבל התם ההיזק נעשה וכיון שהוא עשה בחייו חייב, וכל שכן מה שדימה לנדון השערי משפט שאין ענין לכאן. דשם נתחייב בלא תשמון תחילה חק שצריך שיבא לידי גיבוי. ומה זה ענין לכאן שהמלאכה הוא עצם החיוב. ולמה יכתוב זאת כבודו יט) עתה נחזור על הראיות שהבאתי דעשה בשבת והמלאכה נעשית במוצאי שבת דפטור. דאם לא כן המדליק לחולה שיש בו סכנה ודלק למוצאי שבת יהי' מחויב לכבותה לדעת הר"ן דרבוי במלאכה לחולה אסור מן התורה. ואפילו להתוס', דהכל חילול אחד. הכא שהחילול נעשה במעשים מתחלפים אי אפשר שיהי' חילול א'. דמשדלק מעט חילול אחד. וכשדלק יותר הרי חילול שני, ובשלמא אם היינו אומרים דהחילול חל למפרע משעת הדלקה ואז הי' הכל אחד. אז להתוס' הי' התוספות שדלק עוד מותר, אך מאחר שמוכח מהא דעקירא