אבני נזר אורח חיים עז

בקרא דלנכרי תשיך דמפורש בגמרא ב"מ ע': מאי לאו לא תשוך לא תשיך, ולשיטת רמב"ם ור"ן גם המסקנא נשאר הפי' תשיך ליקח רבית מהנכרי ואף בעה"ת החולק על הרמב"ם והר"ן במה שאומרים שמצוה להלוות לגוי ברבית. מכל מקום מודה דלמסקנא תשיך כמ"ש במשנה למלך. ואם כן איך גזרו חכמים. וצריך לומר כיון שנשאר ההיתר בתלמיד חכם ובכדי חייו. [ועולה בזכרוני שכן ראיתי התי' בספר] והכא נמי הא נשאר ההיתר בנר קדירה שפוד וגיגית. ואזדא פי' הנ"ל. ואין מירושלמי שום ראי'. ובאמת כל הפירושים בירושלמי זה דחוקים, ודברי ירושלמי אלו הם אצלי ככמה וכמה מאמרים תמוהים בירושלמי אשר לא נדע מוצאם ומובאם. וכבר כתב בתשו' הרשב"א שלא נוכל להביא ראי' מירושלמי במקום שלא נדע לפרש כל הסוגיא. הנה שגם הראשונים לא ידעו לפרש הירושלמי בכל מקום: ח) ומה שמצא סיוע לדין זה לפי דעתו מספר הישר לר"ת סימן ד"ש וזה לשונו וטעם יש ברירה ואין ברירה שכך הדין תורה כעין האופה בשבת אם מניחה עד שתאפה חייב ואם ירדה [ע"ס יחתה] קודם שתאפה פטור וכן הרבה דברים מוכיח סופן על תחילתן עד כאן לשוני. הנה דאגלאי מילתא למפרע וחשיב נאפה מתחילה. וכיון ששעת שימה בתנור שבת הי'. הרי כאלו נאפה בשבת עד כאן דבריו. ואין הפי' כך בדברי רבינו תם על אפיית הפת. רק על מעשיו דאגלאי מילתא שעשה בתחילה אפיי' שאחר כך [כעין דברי הנמוקי יוסף באשו משום חציו דלא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא רק דמתחילה]. ותדע שאם חשיב נאפה מתחילה. אם כן נתחייב מתחילה. והרי הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו חייב משום דעקירה צורך הנחה, ותיפוק לי' דחשוב הוצאה וקריעת שיראין בשעת זריקה ונתחייב מיתה וממון מתחילה והוה לי' קים לי' בדרבה מיני' ממש. ויותר מזה דלחד לישנא בגמרא דוקא דלא מצי למיהדר. הא במצי למיהדר לא אמרינן בי' קים לי' בדרבה מיני' *), ואף דאפי' מצי למיהדר אמרינן בי' אגלאי למפרע כמו באפי' שבידו לרדות ואף על פי כן אמרי' בי' אגלאי למפרע. וכן בפרק מרובה באומר זרוק גניבתך לחצרי ותקני לי גניבותיך. דמקשי מכי מטא לאויר חצירו קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח. ולא נתחייב מתחילה: טז ולפמ"ש נראה דאף אם הי' הירושלמי מחייב בעשה בשבת ונאפה במוצאי שבת. אינו לפי גמרא דידן. דאין שום סברא לומר שנעשה חילול שבת בחול רק שנאמר שנתחייב למפרע. ויראה בחבורי אגלי טל שלא פלפלתי כלל אם יתחייב אחר כך רק אם חייב למפרע. והרי בגמרא דידן גבי עקירה צורך הנחה כו' מוכח דאינו חייב למפרע: י) אך לכאורה משמע בנמוקי יוסף דנתחייב למפרע שהרי כתב בתוך המאמר שהעתקנו לעיל אות א' וזה לשונו והכא נמי אלו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם הניזק מאחריות נכסים דידי' דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הא מת. ומת לאו בר חיובא. אלא ודאי כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבי' לי' עד כאן לשונו. ואי אינו מתחייב רק אחר כך [ונאמר דמת בר חיובא על מה שעשה בחייו] הא כבר חל על נכסים רשות יורשין. אך הנה הרמב"ם פסק פרק י"א מהלכות בכורים הלכה כ' דילדה שני זכרים ואין ידוע אי זה הבכור דאפילו מת האב בתוך ל' והבנים קיימים משתלם מנכסים. ואפילו שכבר חלקו הנכסים. וכתב הכסף משנה דבהגיע יום ל' חל חיוב על הנכסים ואף דכבר חל רשות יורשין. ועל כרחך דחשובים הנכסים עדיין בחזקת אביהם לענין שיחול עליהם שיעבוד הבעל חוב. כמו למאן דאמר עובר אינו יורש ויורשין בני משפחה כל הנכסים. מכל מקום אחר כך כשנולד. יורש הוא הנכסים. ולא אמרינן כבר חייל רשות בני משפחה עליהם. אלא כאלו עדיין ברשות אביהם להורישם לבנו. הכא נמי חשובים כשלו לענין שיחול שיעבוד הכהן עליהם. (הגם כי הרי"ט אלגאזי הסיב את דברי הכסף משנה לכוונה אחרת. אבל דברי הכ"מ בעצמם יתנו עדיהן ויצדקו. ועיקר דברי הרי"ט תמוהין כי לא דרשינן טעמא דקרא להוציא דינים חדשים היפך פשטות הקרא מחמת הטעם. המגיה]. וזה נראה טעם הרמב"ם פרק א' מהלכות שאלה ה"ה דהניח להם אביהם פרה שאולה והניח להם אחריות נכסים ונאנסה חייבין לשלם, אף שפסק היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דמשעת אונסין נתחייב באונסי', אך הוא הדבר דרמב"ם לטעמי' דחל חיוב פדיון על האב לאחר שמת לענין שישתעבדו הנכסים, הכא נמי בהגיע האונס חל חיוב על האב שישתעבדו הנכסים, ובכ"מ נדחק בזה ללא צורך. ולפי זה מובן דברי הנמוקי יוסף היטב והיינו טעמא. שבשעה שנעשה ההיזק לאחר שמת חל החיוב עליו ונתחייבו הנכסים. ואף ששאר פוסקים חולקים על הרמב"ם משום דסבירא להו דלא חל החיוב על האב לאחר שמת דבמתים חפשי. ולא חל עליו חיוב פדיון ולא חיוב אונסין דשואל אבל במה שמוכח מרמב"ם דחל שיעבוד על הנכסים במקום שנתחייב האב לאחר מותו. בזה לא שמענו דפליגי. אך דסבירא להו דלא חל חיוב על האב כלל. ותדע לך שהוא כן. שאם הי' סבירא להו דחל חיוב על האב רק שעל הנכסים לא חל החיוב. הי' על כל פנים חיוב על הבנים לפרוע. כיון שהניח להם אחריות נכסים מתורת כיבוד אב כמו בהניח להם מטלטלין. אלא ודאי דסבירא להו דלא חל חיוב על האב. ואם כן בפשע בחייו ויצאה אש דסברא מעליא דנתחייב לאחר שמת על מה שעשה בחייו דכאלו הדליק מחיים דמי. שפיר מתחייבים הנכסים אף לשאר פוסקים: יא) אך בר"ן פרק הכותב כתב דמשמת הלוה פקע שעבוד גופו [ומכל מקום הנכסים נשארים משועבדים דכך ערבותם של נכסים אם יתקלקל שעבוד הגוף ישתלם מהם] הנה דאף שלוה בחייו נפסק שעבוד גופו במיתה. כל שכן שלא חל שעבוד הגוף לאחר מותו מחמת שעשה מעשה היזק בחייו: יב) איברא שדברי ר"ן אלו אינם עולים לפי פי' הרא"ש בקריבתי' דר' נחמן זבנתה לכתובתה בטובת הנאה אתו לקוחות ותבעו לברתה והשיאה ר' נחמן עצה שתמחול לכתובה גבי אבוה.