אבני נזר אורח חיים עו

ועל כרחך באותה שעה נעשה הכל. ודכוותי' בערב שבת מותר. ד) אך יש להקשות על פי' זה דמה ראי' מדאסור בשבת. דאפילו תחשוב זה למלאכת חול לגמרי הא אסור משום ודבר דבר. ואפילו להחשיך על התחום לעשות מלאכה במוצאי שבת אסור כל שכן בזה. [ואם כי יש ליישב דנפקא מינה לצורך מצוה. אך שנויא דחיקא לא משנינא] ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות גם לפי' זה מאין למד הירושלמי כו' ואם מסברא כו' כמו שהקשינו באות ב', אך מפורש כן במשנה דמועד קטן (דף י"א.) וכל כבשים שיכול לאכול מהם במועד כובשן פרש"י שיכול לאכול במועד שלא יהא צריך להמתין באכילתן עד לאחר המועד שיהי' נכבשין מהר וראוין לאכול מיד עכ"ל. וקשה אדרבא אם אין ראוין לאוכלן עד אחר המועד. הא לא נעשה בהם מלאכה במועד. כמו בישול קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי. כיון שעדיין אין ראוי לאכילה אין בו משום בישול. ואף שמכל מקום בשבת אסור. היינו בנותן קדירה על גבי האש. כל שכן בנותן המאכל בעצמו על גבי גחלים דאפילו אין בו משום בישול כלל כמו מצטמק ורע לו אסור. הוא הדין קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי. אבל אם יתנהו לכלי שאינו על גבי אש במקום שלא יוכל להתבשל כמאכל בן דרוסאי ודאי מותר. וכבוש שאינו ראוי לאכילה כבישול שלא הגיע לכמאכל בן דרוסאי דמי. דמשהגיע למאכל בן דרוסאי הא חשוב ראוי לאכילה. וגבי נא לענין פסח כתב רמב"ם דהיינו כשעדיין אינו ראוי לאכילה. וכתב הב"ח יו"ד סי' ס"ט דמשהגיע למאכל בן דרוסאי מותר כיון שראוי לאכילה. על כרחך כשאינו ראוי לאכילה כלא הגיע למאכל בן דרוסאי דמי ופשוט. ואם כן אם תחילתו בשבת וסופו במוצאי שבת מותר. קל וחומר בן בנו של קל וחומר במועד שיהי' מותר. ואי משום טירחא הלא התוס' (דף י"ב:) מסתפקים טירחא בלא מלאכה במועד אם מותר. ויש לומר דסבירא להו לירושלמי שמותר. מעתה מיושב הקו' דאף שהוא מלאכת חול. מכל מקום נימא דאסור משום ודבר דבר. דאם כן במועד למה יאסר. הא במועד אין איסור משום ודבר דבר. דמקבלין קבולת במועד לעשות לאחר המועד. ומהאי טעמא גם כן אין לומר דיאסר בשבת משום טירחא. דאם כן במועד למה יאסר כנ"ל, על כרחך לומר דיש בעשה בשבת והמלאכה נגמרת במוצאי שבת משום איסור מלאכה גם כן. על כן בערב שבת מותר. ואף אם תמצא לומר שיש דוחק קצת בהוכחה זו. טוב הרבה משנעקר דברי הירושלמי מאסור לחייב: ה) ומה שסמך דבריו מירושלמי שם הלכה יוד השופת את הקדירה מחכין בו לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי אסור. אף שצריך להתרות בו שחייב. אלמא שהירושלמי תני אסור במקום חייב, הא לאו מילתא כלל. כיון דכשמתרין בלשון איסור לא מהני. איך תני הירושלמי דבר שאינו, אך זה לשון רמב"ם פרק י"ב מהלכות סנהדרין הלכה ו' כיצד מתרין בו אומרים לו אל תעשה שזו עבירה הוא וחייב אתה עלי' כו' הנה שכשמתרין בו חיוב לבד לא מהני עד שאומר לו שזו עבירה הוא גם כן. על כן שפיר נקט הירושלמי בלשון אסור שגם זה בכלל התראה ומה שלא גמר הירושלמי לשון התראה כי הירושלמי לא ללמד דין התראה בא רק על מה יהי' ההתראה ואמר שמתרין לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי יהי' אסור ונקט תחילת לשון התראה. [ואף דאיסור יש תיכף בהנחה על גבי גחלים. הנה על איסור זה לא יתחייב וצריכין להתרות בו האיסור שעליו יתחייב] אבל בנידון דידן הנה מחייב לבד הוא הראי' ומאסור אין ראי' לפי שיטת כבודו. אם כן למה תני אסור במקום חייב. [והקרבן עדה לפי פירושו שבין תחילתו בין סופו הי' בשבת הי' מוכרח בהכרח גמור לומר כלומר חייב. לא לפי פי' כבודו] הא תליתאה: ו) אך עלה בדעתי לפרש הירושלמי לכאורה על דרך שפי' כת"ר בזה האופן. דהנה צריכין להבין הא גם בית שמאי מודים דמדאורייתא מותר. ונר קדירה שפוד וגיגית יוכיחו, רק שבית שמאי גוזרים. ומה ראי' שלא נוכל לגזור שמא יעשה משתחשך. אך הנה ידוע דברי הטורי זהב אורח חיים סוף סי' תקפ"ח יורה דעה סימן קי"ז דבמקום שנכתב בתורה היתר מפורש מפשטו או מדרשה אין חכמים יכולים לגזור ולאסור. והנה כתיב פ' אמור ששת ימים תיעשה מלאכה ויום השביעי שבת לא תעשה בו מלאכה. ובמלאכה שאינה נעשית בשעת עשי' כגון האופה וכדומה. סבירא לי' לירושלמי דקרא דלא תעשה דאאדם קאי. ודאי בתר תחילתו אזלינן. ותחילתו בשבת וסופו בחול חייב. ולהיפך מותר. והיינו טעמא דנר כו' שמודים בית שמאי. אך רישא דקרא תיעשה דאמלאכה קאי יש לפרש על סופו זמן שגוף המלאכה נעשית, ויש לפרש גם כן על תחילתו שאז נעשה המעשה שעל ידי המלאכה נעשית. אך סיפא דקרא דלא תעשה מלאכה ודאי על תחילתו נתכוין. וילפי בית הלל מלאכת היתר. היינו שהתירה תורה ברישא דקרא ממלאכת איסור שאסרה בסיפא דקרא, ויליף מהקישא דאף רישא דקרא בתחילתו קאי והתירה תורה כל שתחילתו בערב שבת. וכיון שכן אין חכמים יכולים לגזור. ובית שמאי לא ילפי. וסבירא להו רישא דקרא גם על מלאכה עצמה קאי (דעל המלאכה לבד אי אפשר. דאם כן תחילתו בשבת וסופו בחול יהי' מותר והא אסרה תורה בפירוש בסיפא דקרא] שיהי' בחול ולא התירה תורה תחילתו בחול כלל. ומכל מקום נר של שבת לא נאסר מלאו הבא מכלל עשה. כיון דקרא לגופי'. [היינו שיהי' שנוי בשבת מבחול. שבחול יהי' הותר מלאכה. ובשבת יאסר. וזה שהזכירו חכמים כמה פעמים שלא יעשה כדרך שעושה בחול, והוא מקרא זה. וכן הוא בתיקוני זוהר (דף נ"ז.) בשבת צריך לעשות שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה. שינוי מעשה דאי הוה רגיל לעשות מלאכה ביומי דחול לא יעביד בשבת ההוא דכתיב ששת ימים תעבוד וגו'] ושוב אין בו משום לאו הבא מכלל עשה. כמבואר בחי' הר"ן פרק איזהו נשך (דף ע':) דבמקום דצריך לגופי' אין דנין אותו ללאו הבא מכלל עשה. ועל כן ניחא לשון אסור. דבקרא דפרשת אמור סיפא דקרא לא תעשה מלאכה. ואף שבפרשת יתרו כתיב ועשית ברישא דקרא אולי יש לחלק בין תעשה לועשית על פי עומק הדקדוק והדברים עתיקים. והנה לפי זה. הירושלמי מתפרש בלי קו' כלל. ולפי זה יהי' עולה הדין תחילתו בשבת וסופו בחול חייב. והנה בתחילת פרשת כי תשא ופרשת ויקהל נכתב גם כן בלשון הזה התירא דרישא דקרא על המלאכה ואיסורא דסיפא על האדם אך שם סיפא דקרא על חיוב: ז) והנה לכאורה פירוש הירושלמי מאיר כמרגלית. אך דא עקתא דבפרשת משפטים ובפרשת כי תשא בסופו כתיב ההתירא על האדם. והנה לפי זה מפורש גם ההיתר על תחילתו. גם עיקר הסברא כיון שמפורש היתר בתורה בתחילתו לבד לא יוכלו לגזור קשה. שהרי קשה על הטורי זהב מרבית נכרי שהתירה תורה