אבני נזר אורח חיים עה

ל"ח אות ל"א. והא דכתב הטורי זהב שאם נשפך משקה שאינו מלבן על בגד ורוצה לנקותו. על כל פנים לא ישאוב משם תוך כף אחד וישפוך לחוץ [ומעלתו הביא דברי טו"ז אלו] ולא שרינן לי' כמו כבשים שסחטן לגופן. היינו משום דכבשים שסחטן לגופן יש בו פירושים אחרים. א' משום דכל כמה דלא אחשבינהו לצורך המשקין לאו שם משקה עלייהו הואיל ונבלעין באוכל. מה שאין כן הנבלע בבגד משקה גמור. ועוד פי' הרמב"ם בכבשים שסחטן לגופן כמבואר באגלי טל ס"ק כ"ז. ואין היתר אלא משום שהוא גם כן מלאכה שאין צריך לגופה במקום צערא. ובענין הט"ז לאו מקום צערא. אבל בנידון דידן שרי כדברי האור זרוע: הק' אברהם. סימן מח. ב"ה יום ה' תבא רס"ה. יכתב לחיים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם אוצר בלום כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק קינצק הבטחתי באטוואצק לבנו נ"י שאכתוב לכבודו באריכות בדין השם פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ונאפה במוצאי שבת שכתבתי בספרי אגלי טל מלאכת זורע סק"ח שפטור. ובהג"ה שם השגתי על כבודו שכתב בספרו דחייב. וכבודו עדיין התאמץ לעמוד על דעתו. והנני בזה לקיים הבטחתי: א) והנה ראייתו הי' מירושלמי פרק קמא דשבת הלכה ו' בהא דבית הלל מתירין לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה והמלאכה תעשה בשבת. בית הלל ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור. אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור. ופירש הקרבן עדה כלומר חייב. וחושב כבודו שפי' הירושלמי. אלו עשה כן בשבת סמוך לחשיכה והמלאכה נעשית למוצאי שבת ואמר הירושלמי שחייב. והנה זה לשון הקרבן עדה ילפי מלאכת היתר כו' כל מה שחייב עליו בשבת מותר לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה דהוה לי' כאלו כבר גמר מלאכתו מערב שבת עד כאן לשונו. ואם כפי' כבודו. היה לו לומר כל מה שחייב עליו בשבת סמוך לחשיכה מותר לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה. אבל עכשיו כל הראי' חסירה בדבריו. וכל הישר הולך יראה בעליל איך שהקרבן עדה לא פי' כך הירושלמי. רק מפרש כפשטו עשה כן בשבת שאין המלאכה נגמרת בשעת עשי', [והוא כעין דברי הש"ס מנחות (דף נ"ו:) אמר ר' אליעזר הניח שאור על גבי עיסה וחמצה חייב עליו כמעשה שבת ע"ש] והן הן דברי הנמוקי יוסף פרק ב' דבבא קמא בהא דאשו משום חציו, ומפני מה מותר להדליק מערב שבת ודולק והולך בשבת. ותירץ בנמוקי יוסף וזה לשונו לא קשיא לן. שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו כאלו באותה שעה נעשה הכל. ולא חשבי' לי' מעשה דמכאן ולהבא. דאי חשבינן לי' הוה לן למיפטרי' דאנוס הוא שאין בידו להחזירה כו'. וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל. וכמאן דאגמרי' בידים בהאי עידנא דלית בי' איסורא עד כאן לשונו. וזה גם כן דברי ירושלמי דמדחייב עליו בשבת אף שאחר כך בדבר שאין בידו להחזיר אנוס הוא [ואפילו במה שבידו להחזיר אם הגמר לאחר כדי דיבור של התראה יכול לומר אשתלין כמו שכתבו תוס' שבת (דף ד') ד"ה קודם וזה לשונו ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה] על כרחך חשבינן לי' כאלו בתחילת מעשיו נעשה הכל. ועל כן בערב שבת מותר. ואין חסר כלום בפי' הקרבן עדה רק מה שצריך לפרש אסור חייב. וחסרון זה גם לפי' כבודו. ובודאי הבא להביא ראי' ממה שמפרש בעצמו הירושלמי שלא כפי' הקרבן עדה במקום שפי' הקרבן עדה מספיק הוא פועל בטל. הא חדא: ב) אך מלבד זה פירושו קשה מאד להולמו. דאיך יתלה הירושלמי תנן בדלא תנן ולא תניא. ומנין לירושלמי דעשה בשבת ונגמר במוצאי שבת חייב. ולא מצינו זה בשום מקום במשנה או בברייתא. ואם תאמר שמסברא פשיטא לי' לירושלמי כן, הנה לא ימלט א' משני דברים. אם בעשה מערב שבת ונגמר בשבת יש בו גם כן הסברא או לא. אם יש בו גם כן הסברא אין צריך ללמדו כיון ממלאכת איסור. ואם אין בו הסברא אי אפשר ללמדו כיון דבמלאכת איסור יש בו הסברא. ובמלאכת היתר אין בו, ואין לדחוק ולומר דאף שלא נשנה בשום מקום. מכל מקום כך קיבלו איש מפי איש, ליתא דהיא גופה קשיא למה לא שנה רבי כן במשנה. הלא זה הוא חיבור המשנה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמה וזה לשונו והוא [רבינו הקדוש] קיבץ כל השמועות וכל הדינים כו' ששמעו ממשה רבינו עליו השלום ושלמדו בית דין שבכל דור ודור וחיבר מהכל ספר המשנה. ואין לדחוק גם בזה ולומר כיון דקיימא לן כבית הלל שמותר בערב שבת סמוך לחשיכה. כל שכן שחייב בעשה בשבת סמוך לחשיכה. ליתא דעל כרחך גם בית שמאי דלא ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור מודים דמותר מן התורה. ונר של שבת יוכיח. רק שגוזרים. ובית הלל אין גוזרים. ואיך ילמוד ממה שאין גוזרים על דינא דאורייתא. ומניעת גזירה נוכל לומר בו כמה טעמים. בפרט בזה שהוא גזירה לחצאין. שהרי בנר קדירה שפוד וגיגית על כרחין אין גוזרים. ועיין ברשב"א. הא תניינא: ג) מלבד זה אם הי' פי' הירושלמי עשה כן בשבת שנגמר למוצאי שבת. אין לשנות דברי ירושלמי מאסור לחייב. ונוכל לפרש כפשטו. מדאסור בשבת מותר בערב שבת. ואין להקשות לפרש"י דעקירה מערב שבת והנחה בשבת דומה לשנים שעשאו. [ולא מצאתי דין זה בפוסקים דמה שכתבו התוס' והפוסקים באחד נכרי אין ראי'. דמלאכת נכרי מלאכת עבירה הוא לענין נר ששבת]. הכא נמי נאמר בעשה בשבת ונאפה במוצאי שבת אסור כמו שנים שעשאו. ועשה מערב שבת ונעשה בשבת גם כן אסור כמו שנים שעשאו. ושוב אין ראי' מדאסור בשבת שיהי' בערב שבת מותר. ועל כן הוצרך לשנות מאיסור לחייב. לא קשיא שהרי מדברי תוס' רי"ד ריש שבת מבואר שאם יתן אדם לגוי כשהוא מהלך והנכרי יוציא לרשות אחר. או גוי שהביא חפץ מרשות אחרת וקודם שנח בא הישראל ומקבל ממנו החפץ לית בי' משום שנים שעשאו. ומתני' דשניהם פטורין משום שהחפץ עדיין לא נעתק לרשות אחרת לגמרי דבתר גופי' גריר (דלא כמג"א סימן ש"ז סק"כ] הנה דאף דאתעבידא מלאכה מבינייהו דהוצאה בלא עקירה או בלא הנחה אינה מלאכה רק על ידי שניהם נעשה המלאכה. מכל מקום כיון שהישראל לבד לא עשה גם מקצת מלאכה רק עקירה או הנחה מותר. הכא נמי נאמר גם בזה כיון שבשעת מעשה לא נעשה גם מקצת מלאכה יהי' מותר.