אבני נזר אורח חיים עד

למיסר בשבת שמא יכתוב. יש לומר שהרי עונש בשבת אינו בכרת וסקילה אלא בלאו. ואם כן אין איסור ביום טוב כמ"ש הריב"א בפרק קמא דפסחים לענין הבערה למאן דאמר ללאו יצאת ליתי' ביום טוב. וכן דעת הרבה פוסקים דאין שביתת עבדו ביום טוב. ועוד יש לומר דנפקא מינה דאפילו לעיוני בדיני' אסור. ואף דשם במועד קטן לאו קיימא דיחוי זה. היינו משום דמשמע לי' להש"ס דנין במועד בכל גווני דין אף גמר דין. ומכל תקום הא דתני אין דנין דמשמע בכל גווני דין. על כרחך הטעם שמא יכתוב. ועוד יש לומר דאי לא ציית דינא נחתינן לנכסי' ועיין בתוס' שם. או שמנדין אותו לערב. ודוקא בחול המועד דייק הש"ס דרחוק הזמן עד מוצאי יום טוב: ו) ועתה נבא לדברי האחרונים. הנה הרמ"א בסימן ש"י כתב דמותר להתיר חרמי ציבור בשבת הואיל והוא יום כנופיא לרבים הוי כעסקי רבים דשרי בשבת. אבל אין מחרימין בשבת אלא בדבר שהוא לצורך שבת. והקשה המגן אברהם דמשמע דהוא הדין דציבור שרי ואם כן שוה חרם להתרה. ולפי עניות דעתי פשוט דסבירא לי' לרמ"א דחשוב כמו דין דאסור בשבת ואין להתיר כי אם לצורך שבת. דמוכח מההוא דעירובין פ' הדר בההוא דקאסר חמרא בשבתא רמא בי' קלא ולא אשגח אמר ליהוי האי גברא בשמתא ( ואיתא שם דאף שהי' בפני רבו לאפרושי מאיסורא שרי] ולפי עניות דעתי אף לצורך שבת מכל מקום אינו אלא להחרים כל מי שיעשה כך וכך וכההוא דעירובין דמסתמא אמר ליהוי גברא בשמתא אם לא יציית לדבריו דהשתא הוה לי' לאפרושי מאיסורא דעל ידי זה יפרוש מאיסור. אבל אם הי' מנדהו על העבר אין כאן לאפרושי מאיסורא. כיון שבין כך ובין כך הוא בנדוי למה ימנע: ז) והנה המגן אברהם כתב בשם תשובת הרשד"ם דמותר לנדות למי שחילל שבת. וכן כתב בשם ספר חסידים סימן ת"ט. ותמהני שעיינתי בספר חסידים ואין שם שום רמז להתיר. רק כתב האיסור לנדות בשבת משום ששבת הוא ברוך על כן אין עושין בו ארור. גם בתשו' רשד"ם לא התיר לנדות למי שכבר חילל שבת. רק כתב אההוא דעירובין וזה לשונו כבר הי' אפשר לתרץ דלאפרושי מאיסורא שאני. ומכל מקום אין צריך לכך אלא דדמי זה להתרת נדרים שמותר לצורך שבת. הכא נמי כיון דהוה לצורך שבת שהי' האיש מחלל עד כאן לשונו. ואם כן אין היתר אלא להציל מאיסור שבת בשעת מעשה דזה לצורך ממש. אבל לענוש על העבר כדי שהנשארים ישמעו ויראו לא מצינו. וכבר כתבתי שלעניות דעתי בההוא דעירובין המעשה שהי' מנדה אם לא יציית. ובזה אין שום חשש איסור תורה מחמת לענוש בשבת. שהרי בשעת מעשה אין עונשו כלל. ואחר כך אם עובר לוקח הקללה על עצמו. ותמהני על המגן אברהם שכתב בפשיטות דעת הדברי ריבות דמותר לתלמיד חכם לנדות לכבודו בשבת. ולא כתב שהרשד"ם שם בתשו' חולק להדיא על זה. והביא הראי' מהרמב"ם שכתב שכל העונשין אסורין בשבת. וכתב דשמתא חמור ממלקות דהא במערבא מימנו אנגדא ולא אשמתא וכיון דמלקות אסור בשבת כל שכן שמתא: ח) וראיתי בדברי ריבות שנשאל שאלה זו ממש אם יפה עשה התלמיד חכם שנדהו לכבודו בשבת. והשיב שמותר. ודחה הראי' מהרמב"ם דדוקא מלקות דאית בי' מעשה. ולפי עניות דעתי יש לדחות הדיחוי דהא ממיר חשיב מעשה משום דבדיבורו קעביד מעשה. ועוד דהא בירושלמי שהביא הרמב"ם בספר המצות אסר הדין גופי' מגזירת הכתוב. ומזה הביא הרמב"ם ראי' ואף שכתבנו דבגמרא דידן לא סבירא לי' לאסור הדין בעצמותו, היינו משום שהדין אינו העונש. מה שאין כן שזה הדין ועונשו כאחת. וכבר כתבו התוס' פ' הגוזל (דף ק'.) בטימא הטהור היכי דקם דינא הדיבור חשיב כמעשה. אם כן אין שום סברא להתיר. ואותן שהחרימו בשבת העוסקים בספרי הטבע כל ימיהם ודאי לא הי' רק על להבא. וכן נזכר החרם בתשובת הרשב"א ולא על העבר. וחלילה שנידו המון רבבות מישראל. רק החרם הי' אם יעסקו ט) סוף דבר שורת הדין נראה דאסור וכדעת רשד"ם. ואף אם הי' הדבר מסופק, הלא יש בזה חשש איסור תורה להרמב"ם. ועל המתיר עליו הראי' כדתנן במסכת ידים. ומה שהביא בדברי ריבות ראי' מדחשיב צרכי רבים כמו שכתבו הריב"ש ובצרכי רבים מותר כל שהוא דיבור לבד ואסור רק משום ודבר דבר ואין בו אפילו שבות. תמהני דנידון דידן אין איסורו משום ודבר דבר. אלא דעונש בשבת נאסר אף בלא מלאכה. ולהרמב"ם נראה שהוא איסור תורה: י) ומכל מקום בנידון דידן בעל ד"ר שהי' השאלה במי שביזה החכם בפניו יש להתיר. שהרי קיימא לן דחשיב אפיקורוס. ומצוה להרגו. והוא גרוע מגוי. ובכהאי גוונא לא מצינו איסור. רק שלא לענוש ישראל כההיא דלא תבערו בבת כהן שזינתה דאף שבשריפה מכל מקום היא ישראלית לכל דברי' ובעינן בית דין לדונה. אבל באפיקורוס שמצוה על כל יחיד להרגו לא שמענו. אבל שלא בפניו דלא חשיב אפיקורוס כמ"ש הר"י בשערי תשובה ובשערי הקדושה דדוקא בפניו חשיב אפיקורוס שוב אסור לנדותו בשבת. וכל זה בתלמיד חכם גמור. אבל בזמן הזה פשוט שאין דנין בזה דין תלמיד חכם. דאפילו לענין ליטרא דדהבא לא דיינינן כ"ש לזה. ואסור להחרים בשבת. מיהו ביום טוב תלוי במחלוקת הפוסקים בשביתת עבדו ובהמתו סימן מז. ב"ה ה' בחקותי ל"ה למטמונים תרס"ה. שלום לכבוד הרב החריף ובקי כש"ת מו"ה נתן נטע נ"י האבד"ק קאלביעל: אשר נסתפק חתנו החריף מוהרי"ד נ"י במה שנוהגין נשים שמצטערות מחלבן להקל החלב מדדיהן בכלי זכוכית הנקרא מאמקע הלא מפרק הוא. הדין מפורש באור זרוע שמותרות לחלוב על הקרקע. ואף שחולב ביד, ביד גם כן מלאכה גמורה. ומכל מקום מותר. ואף שחולב בכלי ואין המשקה הולך לאיבוד בשעת חליבה. הלא הטעם כתב באור זרוע משום דהוה ככבשים שסחטן לגופן. ועוד דהוי מלאכה שאין צריך לגופה במקום צערא וטעמים אלו ישנן גם במיקל בכלי. ודברי האור זרוע הם במלאכת דש. והבאתם לפסק הלכה בספרי אגלי טל שהוצאתי לאור בעזרת השם יתברך בימים אלו. מלאכת דש סעיף י"ג ועיין שם ס"ק כ"ז ובמלאכת טוחן ס"ק כ"ז