אבני נזר אורח חיים עג

ממש. ואפילו אורחי' פטור וליכא חיוב דאורייתא: ח) מכל מקום מותר בכל אופן על ידי מכירה חלוטה רק שיפרסם לרבים שנמכר. היינו שיקנה לגוי בפני שלשה ישראלים או שיכריז בבית הכנסת שמכר. ואין צריך לחקור אם תחומין י"ב מיל בבהמה דאורייתא כיון שההיתר משום מכירה חלוטה: ט) לתקן העיר על ידי הטעלעגראפין להעמיד לחיין במכוון נגד קו הברזל שלא יהי' צורת הפתח מן הצד. אך על ידי דלתות קשה. כי הממשלה לא יניחו להעמיד דלתות מגולים וצריך לסוגרם בתיבות והתיבה בודאי הוא ד' על ד' וחולקת רשות לעצמה ולזה אינני מסכים כלל: י)) מה שחקר מחמת שכמה אנשים בזמנינו בעוונותינו הרבים אינם מודים בעירוב. מכל מקום מועיל שכירות מגזבר המלך. ועיין בספר פתח הבית. ואף שהשכירות אינו נופל לכיס המלך אינו מזיק כמ"ש הב"י והמגן אברהם סימן שפ"ב סק"י. ואפילו שכירות של שכירו ולקיטו יכול להשכיר כמו שכתב הריב"ש והובא בשלחן ערוך הרב מלאדי שם סעיף י"ד. אך מחמת שזה קולא גדולה והוא רק משום דגוי מדינא אינו אוסר רק משום שמא ילמד ממעשיו. וכיון שיש אנשים שאינם מודים בעירוב שאוסרים מדינא לא יועיל שכירות זה. על כן צריך לשכור מגזבר המלך בעצמו היינו הבארגמיסטער. ואף שכתב ב"י שקולא שכירו ולקיטו בעצמו הוא גם כן מטעם הנ"ל. יש לפרש דהקולא מה שמועיל אם בעל הבית מוחה וכך הם דברי הרב ז"ל מלאדי: הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן מו. ב"ה, בדין אם חכם מותר לנדות לכבודו בשבת. א) הנה לדעתי הוא איסור חמור ומדברי הרמב"ם נראה שהוא איסור תורה. אך ראיתי במגן אברהם סימן ש"י ס"ק כ"ד דברים שאינם מחוורים בעיני. צריך אני לבאר: ב) הנה הרמב"ם בס' המצוות במצוות לא תעשה כתב. מצוה שכ"ב הזהיר מעונש הגדרים על החוטא ולהעביר הדינין עליהן ביום השבת. והוא אמרו לא תבערו אש וגו' ובגמרא דבני מערבא בכל מושבותיכם ר' אלעאי בשם ר' ינאי אומר מכאן לבתי דינין שלא יהי' דנין בשבת עד כאן. והנה מדברי הרמב"ם אלו מבואר שהוא איסור בפני עצמו העונש בשבת מלבד המלאכה. וכן משמע ממה שכתב בחיבורו הגדול אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה אינו דוחה שבת. כיצד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש וגו' זו אזהרה לב"ד שלא ישרפו וכו' והוא הדין לשאר עונשין. הרי שאף המלקות בכלל איסור תורה זה אף שאין בו מלאכה*): ג) ויש לדחות קצת דאפשר שיעשה בו חבלה או נצרר הדם דהוה כחובל וחייב משום מפרק, ואף דהוי דבר שאין מתכוין. מכל מקום יש לומר דכל חבלה שנעשה בו על ידי המלקות הכל הוא מצוה ומכלל מצוות מלקות הוא וחשיב כאלו נתכוין לכל חבלה שיעשה בו. ומכל מקום מדסגר הרמב"ם השער והוא הדין לכל שאר עונשין. משמע דכל עונשין בכלל איסור זה אף בלא מלאכה. וכן מוכח מדמנה ללא תעשה בפני עצמו במנין תרי"ג. ואם לא הי' איסור רק משום המלאכה והלאו בא רק שלא תאמר שעשה דוחה הלא תעשה. הרי הוא כמו לא תצא כצאת העבדים שאינו בא במנין שהוא שלילה דין ראשי אברים באמה העברי'. ואף שבזה הוא איסור במקום מלאכה, הנה הוא כמו לאו הנכפל שני פעמים שבלאו א' הוא נמנה כמו שהשריש הרב בשורש ט'. אלא ודאי שדעת הרמב"ם ז"ל שהעונש בעצמותו לא תעשה בשבת. (אף שיש לומר דלא גלי קרא אלא במלאכה שיש בו איסור כרת וסקילה. יש לומר דמכל מקום שם שבת יש בו כרת וסקילה ואף מה שיש בו רק לאו גרידא לא דחי. וגם שאני לאוי שבת דחמירי וצ"ע בזה בסוגיא דיבמות) וזה שהביא הרמב"ם בס' המצוות דברי הירושלמי דילפינן מזה גם כן שאין דנין בשבת: ד) והנה דברי הירושלמי אלו הוזכרו בבבלי פרק אחד דיני ממומת גם כן לענין שאסור להרוג חייבי מיתות בית דין בשבת. אולם הרמב"ם העתיק דברי הירושלמי ללמד שהדין עצמו בשבת אסור. ובאמת בבבלי משמע שאין האיסור רק הריגה. והדין בשבת אסור משום דאם כן אפה מענה דינו, ונראה דהרמב"ם הביא זאת רק לראי' שהאיסור מצד העונש לא מצד המלאכה לבד. מיהו תלמודא דידן סובר דהדין בעצמו מותר בשבת רק העונש בפועל. והירושלמי סובר דהדין גופי' גם כן חשיב עונש. וטעמא רבא איכא במילתא. דהא איתא סוף פרק קמא דמכות דקודם שנגמר דינו ההורגו נהרג עליו אף שעבר עבירה שחייב עלי' מיתות בית דין מה שאין כן לאחר שנגמר הדין עיין שם דקאי לענין הזמה. ומסתמא הוא הדין לענין ההורגו אם נהרג עליו ועיין שם (דף ה') בתוד"ה בעידנא. ומכל מקום שניהם שוים דהעונש בשבת אסור בעצמותו: ה) והנה לפי עניות דעתי נראה ברור דהוא הדין שאין לנדות בשבת שהרי הנדוי גופי' העונש. ואין להביא ראי' דמותר לנדותו בשבת מדאיצטריך למיסר בביצה (דף ל"ז.) לדון דיני ממונות בשבת גזירה שמא יכתוב, ואי אמרת דאסור לנדות פשיטא דאין דנין. דהא באלו מגלחין פשוט דמנודה נוהג נדויו ברגל מדדנין בחול המועד ואי לא ציית דינא משמתינן לי'. ואם כן מהא גופה איכא למישמע דמשמתינן בשבת וביום טוב. מדאיצטריך