אבני נזר אורח חיים עא

ממצוא חפצך ודבר דבר. הרי דאינו שבות] ועל כן התירו לדבר ממלאכה שיעשה מחר. דאף דאית בי' מעשה אין בו שבות. ואמירה לגוי בהוצאה דאף דהוי שבות לית בי' מעשה איסור שהדיבור מותר. שאם הי' מחיצות בעצמו מביא. אך לומר לגוי זיל אחים היום אסור. דהוא שבות דאית בי' מעשה. שבות שהגוי עושה בשליחותו ומעשה איסור. שבות דאית בי' מעשה איסור [אף דאין במעשה שבות] לא התיר רבה, ואם כן הזאה דשבות במעשה אסור [ולפי זה בנין בית הכנסת אם אומר לו בשבת לעשות הוי שבות דאית בי' מעשה רק משום שצוהו בערב שבת הוי שבות דלית בי' מעשה]: י) והנה לדינא ודאי יש לפסוק דשבות דאמירה לגוי קל. הא') מחמת פסק השלחן ערוך סימן שכ"ח הב') מחמת דעת בעל הלכות גדולות והגאונים ולפי פי' שלי על כל פנים כיון שאין מצוהו בשבת חשיב לית בי' מעשה והוא שבות קל: הק' אברהם. סימן מד. ב"ה יום א' שופטים תרס"ה. החוה"ש לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם צנמ"ס שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה מו"ה יואב יהושע שליט"א אבד"ק לוטרמוסק: היום בבוקר מסר לי בני ר' שמואל נ"י יקרת מכתבו דבר שאלה נחוצה להציל ממון ישראל. היות יהודי עומד על תיפטטיק כפר א' עם שלשים אלף רו"כ ולפניו עומדים ערלים גם אחריו עומד ערל אחד עם ב' אלפים רו"כ ועשו הערלים תחבולה שתהי' הליסטאציע מהכפר למכור על אבן הלקח ביום שבת. למען לא יוכל היהודי לעמוד על המקח. ויקנו הכפר בפחות רק בדמי חוב הערלים העומדים לפניו. ואת הערל העומד לאחריו ישלמו החוב כדי שלא יוסיף הוא עד יגיע דמי הכפר לכדי חוב הערל גם כן ואז כל שכן שיגבה יהודי העומד לפניו את מעותיו. ועתה השאלה אם יש היתר ליהודי לעמוד על הליסטאציע כי למסור לגוי הוא מתיירא בעתים הללו: א) והנה רום מעלתו פתח בכחא דהתירא. כי משום ודבר דבר ודאי אין אסור במקום הפסד כמו שכתב הב"ח בתשו', רק משום משא ומתן, ובזה רצה רום מעלתו לחדש דבכהאי גוונא שבשעה שאומר כמה נותן עוד ביד אחר להוסיף ועדיין אינו מיחלט לו ונעשה הקנין רק בשעה שהממונה מסיים. ואז אין הוא עושה כלום. וראייתו מהא דגיטין (דף ח':) דקונין בית בסוריא מגוי בשבת ומעלה בערכאות שלהם. ומפורש שם דאף דאמירה לגוי שבות במקום ישוב ארץ ישראל לא גזרו, וקשה דאכתי יש לאסור משום משא ומתן דחמיר משבות על ידי גוי. אלא ודאי משום דאין גמר הקנין רק בשעה שנכתב בערכאות. ואז הוא אין עושה כלום אין בזה משום משא ומתן. והכא נמי בנידון דידן כנ"ל ודפח"ח, ודילדא אמא כוותי' תלד. אף על גב דאית לי' פירכא: ב) והוא שהרי מבואר ברמב"ם פרק א' מהלכות תרומות דלמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשרות אם חזר ישראל וקנאו מן הגוי נחשב ככיבוש חתיד. הנה דקנין ישראל מן הגוי בארץ ישראל נקרא כיבוש ארץ ישראל. וידוע דמלחמת מצוה דוחה שבת אפילו להתחיל לצור בשבת עצמה. כמבואר בלחם משנה בשם הירושלמי סוף פרק ב' מהלכות שבת. ובסוטה סוף פרק משוח מלחמה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה. ועל כן גוף הקנין ודאי מותר. ואף דאין זה כיבוש גמור דהוא רק כיבוש יחיד. הלא נמי אין הקנין מלאכה גמורה. וכשם שכיבוש גמור דוחה מלאכה של תורה. כך כיבוש זה דוחה קנין דרבנן על כל פנים. אך להעלות בערכאות שהוא רק שלא יחזור גוי ויגזול ממנו את הקרקע שהוא כעין נכרים דלא ליתי עלייהו. דלרבנן שם לאו מצוה קרי לה. צריך לטעם משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו: ג) שוב ראיתי ירושלמי הובא בספר תמים דעים סי' קע"ה עיין שם. ואם תאמר איך אפשר דעיקר כיבוש משום קנין הלא ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם. לא קשיא שהרי עדיין של גוים לזרוע עד שעת כיבוש ועיין בפרשת דרכים דרך הקדש: ד) גם מה שהמציא היתר על פי דברי הרב מלאדי באורח חיים סימן ת"מ דיכול למכור תמץ של גוי שכיון שרוצה לשלם דמיו אין איסור גזל רק משום לא תחמוד דליתי' בגוי. ואם כן יכול הישראל לקנות הקרקע בחזקה מערב שבת על ידי נעל גדר ופרץ. אינו מיחוור שדברי הרב מלאדי הם רק במטלטלין שבישראל נמי קונה אותו לענין אונסין וברשותי' קאי. ובגוי דליכא איסור קונה להיות שלו לגמרי. אבל קרקע דאינה נגזלת ואכתי ברשותי' דגוי קאי. איך יקנה הקרקע בלא דעת גוי. ובאמת שדברי הרב גם כן צ"ע לדעתי. דכיון שאינו משלם המעות תיכף. ודאי עובר בלא תגזול. דאפילו שואל שלא מדעת גזלן הוה. ובחידושי הארכתי בזה בדין שליחות יד לשיטת הריטב"א. ואולי כוונת הרב במקבל דמי החפץ תיכף מלוקח ודעת הלוקח להתחייב דמי החפץ לבעל החפץ. ואכתי קשה כיון דאין שליחות לגוי לא קנה ישראל המוכר את דמי החפץ עבור הגוי. מכל מקום בנידון דידן ודאי לא שייך כאן כלל דקרקע ברשותי' דמרי' קאי: ה) מכל מקום לדינא נראה להתיר על פי המתני' שלהי שבת. ומדבריהם למדנו שקושרין כו' ועל כורחך כשהוא קצת של קיימא דאסור לכתחילה [לבד שיטת הרי"ף והרמב"ם במעשה אומן]. ולכאורה קשה איך יתירו שבות משום מצוה בעלמא. ואפי' שופר נדחה מפני שבות. ונראה לי על פי המבואר בפ' יום הכיפורים שהתירו רחיצה וסיכה כל שאין כוונת העושה לתענוג. ואף דשאר עינויים הם שבות כרי שבות דמלאכה. מכל מקום היכי שאין כוונת העושה אל האיסור בעצם מותר אף דפסיק רישא הוא בשבות. [ויש פוסקים להתיר פסיק רישא בשבות דרבנן] הכא נמי דאין כוונת העושה אלא לשעתו. ולא איכפת לי' במה שהוא קצת של קיימא, ושבות כזה קיימא לן דמותר במקום מצוה. והוא הדין במקום פסידא. דמתירין יותר משום פסידא. בצנור שעלו בו קשקשים דהוי כלאחר יד. ובשופר אוסרין אף כלאחר יד. ובנידון דידן אין כוונתו ליקח. רק שימכר הכפר ביוקר, ולא איכפת לי' מי הקונה. ואין כוונתו לעצם האיסור. שוב מותר במקום פסידא כנ"ל, ועוד דערל אחר אחריו. ודאי יעלה הוא בדמים ואין לאסור בזה רק משום ודבר דבר דמותר במקום פסידא כמו שכתב