אבני נזר אורח חיים ע

שהושלם לא נתקדש עד שיתפללו בו. על כן אין הבנין דוחה ולא חשיב בעידנא. ליתא. ומה נפקא מינה בין מחוסר פריעה. ובין מחוסר קידוש היא התפלה. ובית המקדש נמי בעי קידוש כדאיתא פרק ב' דשבועות (דף ט"ו.). ואף על פי כן צריך קרא לבנין בית המקדש שאינו דוחה שבת בריש יבמות: ב) ומ"ש עוד בשם אביו משום שאפשר לבנות למחר נסתר נמי מבנין בית המקדש הנ"ל. ועיין ברשב"א שם משום דעכשיו אי אפשר כי אם באיסור קרי לי' הכשר מצוה ודאי. ולי נראה דמשום דמצוה שיהי' בית המקדש לעולם. וכל יום דמאחר הוא ביטול מצוה שאינו חוזר [ובזה מיושב קושיית הרשב"א שם ממיתת ב"ד דלא חשיב הכשר מצוה. דבזה שפיר נאמר שאפשר למחר. ואינו מוכרח דהמצוה ובערת הרע מקרבך שיהי' הרע מבוער. ומה שאינו מבוער הרע עכשיו. גם כן לא הדר]. והוא הדין והוא הטעם בבית הכנסת. אך לרבא פרק ב' דשבת (דף כ"ד:) במילה שלא בזמנה שאינו דוחה יום טוב משום שאפשר למחר. הכי נמי בזה. אך לא קיימא לן כן. רק כרב אשי שם (ודף קל"ג) דטעם מילה שלא בזמנה ושמן שריפה משום דיום טוב עשה ולא תעשה ואי לאו הכי הי' דוחה: ג) ומ"ש עוד בשם אביו במה שאמרו דשבות דאמירה לגוי קיל משום דלית בי' מעשה. ועל זה כתב בשם אביו נ"י דהתינח לפי' בעל הלכות גדולות והגאונים דפי' בעירובין שבות דלית בי' מעשה אמירה לגוי. אבל לרי"ף וסייעתו דפי' אמירה לגוי בדבר שאין בו מעשה מלאכה. אין ראי' דשבות דאמירה לגוי קיל עד כאן דבריו. הנה הלכה רווחת בישראל חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. אבל לחלל ישראל בשבות דרבנן אסור לכל הפוסקים בסימן שכ"ז. לבד הטור בשם הרמב"ם ולא קיימא לן כן עיין שם. ומפורש הטעם בכל הפוסקים משום דאמירה לגוי שבות דלית בי' מעשה. ואביו ראה ראי' אחת ולא שתים. אך הי' לו לדקדק בתשובתי שכתבתי דשבות דאמירה לנכרי קיל. משום דאינו אומר לנכרי בשבת רק בערב שבת. ובאמת אפילו אומר בשבת קיל. דחולה שאין בו סכנה אומר לגוי אפילו בשבת. וכן לפי מה שהי' חושב שראייתי מהגאונים ובעל הלכות גדולות בעירובין. הא אפי' בשבת מותר לומר לגוי להחם לפי שיטתם ד) אך אבאר לו כוונתי כי מהא דחולה אין לסמוך כל כך. כי הטור בשם הרמב"ם חולק. ואינו דעת יחידית. שכן דעת הראב"ד פ"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו הובא בהרב המגיד. וכן משמע דעת התוס' כתובות (דף ס') דיבור המתחיל מפרק. דאם לא כן לא הי' מקשים כלום. שהרי דישה שלא בגידולי קרקע אף שאין בו חיוב חטאת מכל מקום אסור מדרבנן כמבואר בכל הפוסקים והרשב"א. אף שהרב המגיד פרק ב' מהלכות שבת כתב בשמו שדעתו כרמב"ן. בתשובותיו חלק ג' סי' ער"ב מפורש דעתו כטור בשם הרמב"ם: ה) אך ראייתי על פי מה שנראה לי ביאור הסוגיא בהא דעירובין. דהנה על פי' הגאונים הקשה רי"ף מהא. דהא מר לא אמר לגוי זיל אחים. והגאונים הוצרכו למחוק הא דלא אמר זיל אחים מהגמרא. על כן פירש הרי"ף ולא שני לי' באמירה לגוי בין יש בו מעשה היינו שהגוי עושה מלאכה. ללית בי' מעשה שאין הגוי עושה מלאכה. דבזה לא אמרינן אמירה לגוי שבות. אך גם לפירוש זה הלשון תמוה. דאם כן לא הוה לי' למימר שבות דלית בי' מעשה. דהא בלית בי' מעשה לא אמרינן אמירה לגוי שבות. והיה לו לומר בין אמירה לגוי דאית בי' מעשה בין אמירה לגוי דלית בי' מעשה. וכבר כתב הרשב"א כי לשון הש"ס שבות דלית בי' מעשה מורה כפי' הגאונים. אך שקשה עליהם הא דלא אמר לי' זיל אחים: ו) ולולא שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הי' נראה לי לפרש. דהנה באמירה לגוי יש שני איסורים. הא') משום ודבר דבר כמ"ש רש"י ע"ז (דף ט"ו.) וזה לשונו ומה שישראל אסור לומר לגוי עשה לי כך הוא משום ודבר דבר אפילו דיבור אסור. הב') משום שהגוי נעשה שלוחו של ישראל. וכמ"ש רש"י ריש מי שהחשיך. והנה לטעם הראשון אפילו אומר לו בשבת לעשות אחר השבת אסור. אך כשאומר לו בערב שבת לעשות בשבת אזיל טעם הראשון. אך משום טעם השני אסור בזה. וכשאומר בשבת לעשות לאחר השבת אסור רק מטעם הראשון. וכשאומר בשבת לעשות בשבת יש שני הטעמים: ז) והנה בפרק שואל דמותר לומר בשבת לילך חוץ לתחום מחר שאם יש בורגנין הולך אפילו בשבת. וכן שיביא פירות מרשות היחיד לרשות הרבים מחר. שאם יש שם מחיצות מביא. וביאר הרב מלאדי דאיסור ודבר דבר היינו שהוא עוסק בשבת בדבר שאסור בו ביום. וכשיש היתר על ידי בורגנין ומחיצות ועצם המעשה לא ישתנה מאומה. הרי עוסק בדבר היתר. כי אין מחשבתו וחפצו מחמת חסרון מחיצות ובורגנין. ואין נפקא מינה אליו אם יש בורגין ומחיצות. ולפי זה אפילו אומר לגוי להוציא בו ביום אין איסור משום ודבר דבר. רק משום שנעשה בשבת והגוי שלוחו: ח) ולפ"ז יתיישב הסוגיא בטוב טעם ולא שני לי' בין שבות דאית בי' מעשה לדלית בי' מעשה כפי' הגאונים. דלא דמיא להזאה. דאמירה לגוי אין בו מעשה שהישראל אין עושה דבר רק הגוי. ואין לומר הלא האמירה גופה מעשה. דקיימא לן עקימת שפתיו הוה מעשה. והאמירה גופי' אסור משום ודבר דבר. ליתא דהא בהוצאה מרשות לרשות קיימינן דאין בו איסור ודבר דבר. רק משום שהגוי שלוחו. ואם כן אין איסור באמירה רק במעשה שעושה הגוי. והוי שבות דלית בי' מעשה. דהא לא אמר להגוי זיל אחים. ועל כורחך משום דבזיל אחים אסור משום ודבר דבר הוי עקימת שפתיו מעשה: ט) ואין להקשות דהא בצורך מצוה כיון דמותר לומר לעשות מחר הוה שבות דלית בי' מעשה. יש לחלק. דבשלמא בהוצאה כיון דמשום ודבר דבר אין איסור כלל. רק משום המעשה שהגוי עושה. והוה שבות דלית בי' מעשה. ומשום מצוה הותר שבות כזה. מה שאין כן בשאר מלאכה דבעצם יש איסור ודבר דבר רק שהותר משום מצוה. משום שהדיבור בעסק מלאכה אפילו שבות לא הוה כמ"ש הרב מלאדי סימן ש"י דמשום דאפילו שבות לא הוי על כן התירוהו לצורך מצוה. [וכן יראה למעיין ברמב"ם. מפרק כ"א עד פרק כ"ד מונה והולך סדר השבותים יש שהם דומין למלאכה. ויש שמא יבוא לידי מלאכה. ואחר כך פרק כ"ד יש דברים שאסרו חכמים אף שאין דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו משום שנאמר