אבני נזר אורח חיים סח

ואף על פי כן מותר. וכן משמע בר"ן סוף פרק קמא דע"ז דבאריס דשדה אפילו אומר לו להדיא לעשות בשבת מותר שכתב בישראל וכותי שיש להם מרחץ בשותפות ובשבת הכותי לבד מחממו ובחול שניהם מחממין אותו שרי דגוי אדעתא דמחצה שלו עביד. ואל תקשה עלי ממה ששנינו בתוספתא ישראל וכותי שיש להם שדה בשותפות לא יאמר ישראל לכותי טול אתה חלקך בשבת וכו'. דהתם כיון שישראל נוטל כנגדו בחול. נמצא שנכרי נעשה שלוחו בשבת. ואי אמרת דבאריס אם אמר לו להדיא לעשות בשבת אסור. אם כן מעיקרא מה הקשה הר"ן. הרי אמר לו להדיא טול אתה בשבת. אלא ודאי כדכתיבנא דבאריס אפילו אמר בפירוש לעשות בשבת שרי. ואם כן גם בקבלנות לשתרי. שהרי התוס' מדמים לגמרי קבלנות לאריסות [עיין שם בדיבור המתחיל מאי טעמא אריסא אריסותי' עביד שהקשה ר"י דר' שמעון בן גמליאל דהחמיר בקבלנות איך התיר באריסות, ותירצו דגם בקבלנות שרי אלא מחמיר על עצמו הי'] והרי מבואר בפוסקים בקבולת אם אמר לו לעשות בשבת אסור: ב) גם צ"ע דברי הר"ן בשליח אגרות דאף שקוצב לו שכר לכל יום בהליכתו ובחזירתו רק שאינו מקפיד עמו מתי ילך ואין צריך לילך בשבת דוקא מותר והרי שם לאו קבלן הוא אלא שכיר יום. דאף שאינו נותן לו כלום אם לא ישלים כל השליחות שאם יחזור באמצע הדרך ודאי לא יתחייב לו כלום. מכל מקום כהאי גוונא חשיב שכיר יום ולא קבלן כדאיתא בבבא מציעא (דף ע"ו:) ברש"י בדבור המתחיל במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה. דחמרים המוליכים תבואה ממקום למקום ונוטלים שכר עבור כל יום חשובים שכירי יום. אף דאם יחזרו באמצע דרך לא יתנו להם כלום ודמי ממש לשליח אגרת: ג) על כן נראה לי בדעת הר"ן ז"ל דתרי גווני איסורים יש בגוי העושה מלאכתו של ישראל בשבת. הא' משום שליחות דלחומרא יש שליחות לנכרי. הב' דאפילו הגוי עושה מאליו בלא צווי ישראל כל שעושה לטובת ישראל בלי שיצפה לתשלום גמול אסור. ודבר זה מוכח מדהקשה הש"ס (דף קכ"א.) בדליקה דכוותה נכרי בעושה לדעת ישראל מי שרי. ופרש"י עושה לדעת ישראל שיודע שנוח לישראל [והה"מ הביא לשון רש"י ההוא. דלא כפרש"י יבמות שאביו עומד עליו] ודבר זה אינו משום שגוזרין שיאמר להגוי. דאם כן מה משני הש"ס נכרי אדעתא דנפשי' עביד. דלענין גזירה שמא יאמר לו אין חילוק בין עושה הגוי בחנם או בשכר. וראי' מדתנן במס' מכשירין פרק ב' ירק נמכר בשוק בשבת ימתין בכדי שיעשו. ושם הטעם שמא יאמר להביא כמבואר בתוס' פרק אין צדין ובשבת (דף קכ"ב) ובשאר מקומות ובכל הפוסקים. הרי דלענין גזרה אין לחלק בין עושה הגוי בחנם. ואם כן מאי משני הש"ס. ועל כורחך דהכא אין גוזרין דמשום דליקה הקילו כדעת הרשב"א בסוף ספר עבוה"ק. או כדעת התוס' משום שאין ישראל נהנה מגוף המלאכה כמו שכתבו התוס'. אלא דבעושה לדעת ישראל מדינא אסור מדרבנן. שהרי איסור מחמר אפילו בבהמת גוי [כמ"ש הר"ן ריש פרק מי שהחשיך ובפרק קמא דע"ז] הרי דאסור משום שהבהמה עשה על דעתו. וכן אסרה תורה בקטן עושה על דעת אביו. היינו שהקטן עושה מחמת שיודע שנח לאביו [כמו שפרש"י] אף שאינו מצוהו ולית בי' משום להזהיר גדולים על הקטנים מכל מקום אסרה תורה מדכתיב ובנך. והוא טעם אחד עם איסור בהמה משום שעושים על דעתו כדאיתא בפרק קמא דקידושין עבד קטן כבהמה דנמי. על כן בגוי עושה על דעתו, הגם שלא דמי לבהמה וקטן שאין להם דעת עצמם כלל. מכל מקום הי' אסור מדרבנן. ולא משום שליחות שהרי אין ישראל שולחו ומצוהו כלל. רק שהנכרי עושה על דעתו אסור. קיצור הדברים דשני איסורים יש בגוי עושה מלאכתו של ישראל. הא' מה שהישראל שולחו. הב' מה שהנכרי עושה על דעתו: ד) והנה באיסור שליחות אין איסור אלא אם אומר לו לעשות בשבת, אבל באומר לו לעשות סתם דומה למה שכתבו התוס' ריש פרק המדיר. דאם אומר לחנוני הילך דינר ותן לפועלי פירות אין איסור משום שביעית נסך כו' משום שאין אומר לחנוני שיתן להם שביעית כו' עיין שם. והכא נמי כיון שאין אומר לפועל לעשות בשבת דוקא אין איסור משום שליחות. רק מכל מקום אסור כשלא קצץ משום שהגוי עושה בשבת על דעת ישראל. דל אמירת ישראל מהכא אסור משום עשיית הגוי בעצמו. והכא אין להתיר משום גוי אדעתא דנפשי' עביד. דזה לא מהני אלא באינו אומר בפירוש שעושה לדעת ישראל רק שהדבר נראה כן. בזה מהני סברת אומדנא דאדעתא דנפשי' עביד. אבל בנתן לו ישראל המלאכה לעשות. דהוא עושה בפירוש לדעת ישראל. בעינן קצץ בפירוש: ה) וכל זה בקבלן דשלוחו של ישראל הוא ובשליח אין לחלק בין בחנם לבשכר. אבל באריס דהוא כשותף בשדה ואין עושה שליחות בעל הבית כלל. מותר אפילו מחויב לעשות בשבת. דלאו שלוחו הוא כלל. כיון שאינו נוטל פירותיו עבור פעולתו. שהרי אפילו ירדו גשמים מאליו בלא פעולת האריס לדלות נוטל הפירות ומשום דארוס כשמו כמ"ש הרי"ף פרק השוכר את האומנין עיין שם. רק שמכל מקום עושה מלאכתו של ישראל. בזה אמרינן כיון דהוא אדעתא דנפשי' עביד כמו קבלן כשאינו מצוהו לעשות בשבת. דגם כן אין איסור משום שליחות רק משום שעושה מעצמו מלאכת ישראל מהני בשניהם היתר אדעתא דנפשי': סימן מב. ב"ה יום ג' במדבר מ"ב למטמוני"ם תרנ"ב לפ"ק שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי מו"ה חיים זעליג נ"י האבד"ק לובראנץ. בדבר לבנות בית הכנסת בקבלנות אשר יש כמה טעמים להתיר. הא' במקום שדרך לשכור בקבלנות שהאדריכל הגוי מקבל עליו כל המלאכות והוא שוכר פועלים. ומה שכתב הנודע ביהודה דיש חשש אורחים ממקומות אחרים שהמנהג בשכירי יום. לפי מה שכתב החתם סופר בטעם הירושלמי אין חשש אורחים רק במקום שאין ישראל דרין שם. אך במקום שדרין ישראל יחשוב האורח מסתמא עושה באופן ההיתר ואם לא כן לא הי' מחציף לעבור בפרהסיא עיין שם והב' דבשל רבים ליכא חשדא: ב) ולי נראה עוד טעם להיתר. דהנה הרמב"ם בהלכות שופר בדין שופר בשבת. דמן הדין הי' לתקוע שעשה של תורה ידחה שבות [אלא שגזרו שמא יעבירנו] והקשה בלחם משנה דהא שופר אין מפקחין עליו את