אבני נזר אורח חיים סז

קשה לי משופר דלא שייכא בי' עניית אמן על התקיעות. ומפורש בתוס' ראש השנה (דף כ"ח:) בדיבור המתחיל ומנא תימרא דאף על פי שיצא מוציא שהקשו אהא דתוקעין כשהן יושבין ואחר כך כשהן עומדין. והא עבר משום בל תוסיף. ואפילו למאן דאמר אינו עובר אלא בזמנו. הכא נמי כיון דאי מתרמי ציבורא אחרינא הדר תקע להו זמני' הוא. הנה דאף שיצא מוציא אחרים אף דלא שייך בתקיעות עניית אמן: ו) והי' נראה ליישב דהנה ידוע דברי רמב"ם דשופר אין מצוותו התקיעה אלא השמיעה. ובתשו' ביאר יותר דתקיעה כדי לשמוע הוא כמו עשיית סוכה לישב בה והמצוה רק הישיבה הכא נמי המצוה רק השמיעה. וקשה דאם כן השומע ממי שאינו מחויב למה לא יצא. ליהוי כמו סוכת גנב"ך דאף דלאו בני חיובא נינהו העושים. כשרה. ובן חיוב היושב בה יוצא בה ידי חובתו. הכא נמי אף דתוקע לאו בר חיובא. השומע בר חיוב הוא וליהוי יוצא בו. ונראה דהנה בספר תורה דהמצוה על כל אחד לכתוב לו ספר תורה ואם נתנה לאחר ביטל מצוותה. ומבואר בכל אחרונים שאם נתנה לבית הכנסת במתנה ביטל המצוה ומחויב לכתוב לו אחרת. הרי דהמצוה במה שהספר תורה שלו. ואף על פי כן אם הניחו לו אבותיו ספר תורה אינו מקיים המצוה [כדאיתא בסנהדרין דף כ"א: ובפוסקים] אלא אם כן כתבה בעצמו או על ידי שלוחו. ובספר המצוות להרמב"ם מבואר דאם קנה לו ספר תורה אף דכחוטף מצוה מן השוק קיים המצוה. והיינו משום דכתיב כתבו אינו יוצא אלא בפעל במעשה שיהי' לו ספר תורה. והכא נמי כיון דכתיב תקעו בחודש שופר. ומינה יליף שילהי ראש השנה דתרועת ראש השנה בשופר. והרי כתיב תקעו במעשה. וכן ילפינן התם בגזירה שוה ממדבר והתם כתיב ותקעתם. ואף דהתכלית הוא השמיעה. [וכמו שהביא הרמב"ם הדמיון מסוכה דאף דכתיב תעשה. מכל מקום המצוה הישיבה] מכל מקום בעינן שיפעול זאת במעשה. והיינו שיתקע כדי שישמע או שיתקע שלוחו. אבל אם אחר תוקע כדי שישמע. הרי הקול נכנס ממילא באזניו ושמיעה איננה מעשה. כמ"ש הרא"ש נדרים (דף ע"ב.) דשמיעה הוי מידי דממילא ואינו יוצא בקול זה שבא ממילא לאזניו כמו שאינו יוצא בספר תורה שהניחו לו אבותיו ואינו דומה לסוכה דהישיבה היא מעשה. ועל כן אם מי שאינו בר חיוב תוקע דאינו יכול לעשות שליח. כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. אינו יכול לצאת בשמיעה. כיון דשמיעה אינה מעשה. ובקרא כתיב תקעו. ואף דבמסכת ע"ז (דף ל"ט.) אשה שהי' נשאת לחבר וקושרת לו תפילין בזרועו, אף דקרא כתיב וקשרתם. אפשר שאותו חבר הי' סבירא לי' שבת ולילה זמן תפילין. ולאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא. ונשים חייבות וכר' מאיר ור' יהודה דסבירא להו הכי עירובין (דף צ"ו:) או משום דבפרשת קדש ובפ' והי' כי יביאך כתוב והי' לאות על ידכה, שמע מינה דבמה שהם עליו לבד מקיים המצוה. כן יש ליישב דעת הרמב"ם: ז) ולפי זה אף על פי שיצא מוציא אפילו בלא טעמא דערבות. דשייך במצוה ויכול ליעשות שליח. ולא חשיב מצוה שבגופו. שהרי המצוה השמיעה. יהי' ממי שמחויב או אינו מחויב והוא שומע בעצמו רק שצריך שיפעול השמיעה במעשה ושפיר מהני על זה שליחות. מה שאין כן בברכות דלא שייך שליחות על מעשה הברכה דהוה מצוה שבגופו ותדע שאם אינו שומע אינו יוצא [אפילו למאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא] ולא שייך בזה שליחות. רק משום שומע כעונה אתינן עלה. ואם העונה בעצמו אינו מחויב ולא הוה ברכת חיוב אינו יוצא בו. וצריך לטעמא דערבות. ובזה אינו יוצא בלא אמן: ח) אך קשה למה שכתבתי בדעת הרמב"ם מהא דחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא. ומשום דהקול בא ממי שאינו בר חיוב גם כן. ואי אמרת דבשמיעה אפילו ממי שאינו בר חיוב הי' יוצא. רק משום שלא פעל השמיעה במעשה. ולגבי המעשה יחשב כאילו צד חירות פעל כל המעשה. וכמו דקיימא לן בשבת זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. ושיעור אחד לשתיהן. דחשיב כאילו כל אחד פעל כל המעשה. והכא נמי כיון דצד עבדות לבד לא הי' יכול לפעול כלום בלא צד חירות. חשיב כאילו צד חירות פעל כל המעשה ומהאי טעמא יוצא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כל המצוות. רק בתקיעת שופר משום שבקולו הוא יוצא והקול מורכב משתיהם. אבל אם תאמר דרק משום המעשה אינו יוצא כששמע ממי שאינו בר חיוב. שוב יכול לצאת כמו בכל המצוות. ואפילו אחרים יוציא מי שחציו בן חורין. שצד חירות נעשה שליח. והרי נחשב הצד חירות כאילו פעל כל המעשה. וכאילו כל המעשה פעל השומע ושוב יוצא בקול אף שבא ממי שאינו בר חיובא. ודברי הרמב"ם צ"ע, ועל כורחך לומר דתקיעת שופר שמוציא אחרים גם כן משום שומע כעונה. וכן הוכיח השאגת אריה סימן י"ג דמהא דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא. דלאו בשמיעה לבד תליא מילתא. ולפי זה שפיר נוכל להוכיח מהא דתוקע שיצא מוציא. דבברכות נמי אף על פי שיצא מוציא אפילו בלא עניית אמן. וראיות הגאון ר' עקיבא איגר כבר נדחה לעיל בטוב טעם: ט) קשה לי לדעת הטור דאם בירך בפחות מעשרה יצא. וצריך לומר לפי זה הא דמקשה בדרב יהודה והא לא הוה עשרה. דאם כן לא הי' לו להתכוין לצאת כדי לקיים הברכה כתיקנה. וכן כתב הפרי מגדים. וקשה דאם כן מה משני דהוה עשרה. הא מכל מקום לא קיים כתיקנה שלא אמר לחייבים כו'. ועל כרחך משום דלחייבים אינו מעכב ועשרה מעכב. ושיטת הטור צ"ע: סימן מא. הלכות שבת בדין קבלנות ואריסות בשבת. א) ראוי להתבונן בטעם היתר קבלנות דמבואר בפוסקים משום דקבלן קבלנותי' עביד ואדעתא דנפשי' עביד כשקצץ לו שכר. אם כן אפילו אמר לו לעשות בשבת יהי' מותר. כיון דאינו שלוחו. וכמו אריס דמרחץ דמבואר בסוף פרק קמא דע"ז דאי לאו דאריסות דמרחץ לא עבדי אינשי ומחזי לאינשי כשכיר יום הי' מותר אף שמחממו בכל יום. ומסתמא מחויב האריס לבעל המרחץ לחממו בכל יום וכשאומר לו בסתם הרי הוא כאומר לו לחממו בשבת. ואף באריס דשדה משמע בתוס' ע"ז (דף כ"א:) בשם ר"ת דלפעמים כמה מלאכות שאי אפשר לעשותן רק בשבת ואי ממתין עד למחר יפסד. ואם כן מחויב האריס לעשותם בשבת