אבני נזר אורח חיים סו

השי"ת טובות. ואם מחמת הכרח ירד לים. או הלך למדבר. אם כן זה עצמו שהצרכיהו לכך, ראי' שחטא, אבל הולכי דרכים שמנהגו של עולם הוא. ואין ראי' כלל ממה שהצריך לדרך שחטא, איך יברך הגומל לחייבים טובות. ה) אך נראה דנוסח זה אינו מעכב, וראי' מהא דרב יהודה חלש ואתפת עייל לגבי' רב חנן ורבנן ואמרו לי' בריך רחמנא דיהביך לן ולא יהביך לעפרא. ענה בתרייהו אמן אמר פטרתון מלאודויי, ולא יהא ברכת אמן יותר מאילו בעצמו בירך על שהבריא, ולא אמר הגומל לחייבים וכו' ואעפי"כ נפטר, הרי דנוסח לחייבים אינו מעכב, ותמיהני על מהר"ם מינץ שם שכתב דקטן אינו מברך ברכה זו, דהוא אינו בר עונשין, ואין נכון שיאמר שאביו חייב וחוטא, ואם תאמר יאמר גומל חסדים סתם, הוי משנה ממטבע. והא מוכח בגמרא דהאי לחייבים אינו מעכב וצ"ע: ו) ולפי האמור יש סברא לומר בהולכי דרכים דמברך גומל חסדים. ועל זה השיב הרא"ש דבמקום תודה. ותודה הלא בא על חמץ ומצה. ופירש החכם המקובל אלקי ר' יוסף גקטוליא בספר צפנת פענח דמצה מורה על הנס וחסד שנעשה לו. וחמץ על החטא שחטא ואף על פי כן נעשה לו הנס. זה ענין תודה. שבא על חמץ ומצה. והוא דוגמת תקנת חז"ל הגומל לחייבים טובות, ולפי זה אין חיוב תודה אלא בהני ארבעה שבודאי חטא וחייב וכנ"ל. אבל בהולכי דרכים דאין ראי' שחטא אין תודה. והתם לא שייך לומר שיבא בלא חמץ שהרי בתודה חמץ ומצה מעכבין זה את זה: ז) ולענין דינו של מהר"ם מינץ נ"ל כוותי' ולא מטעמי'. אלא כיון דלכתחילה נוסח הברכה הגומל לחייבים טובות. כיון שהקטן אינו יכול לברך כך. לא שייך בו חינוך. וראי' קטן היודע לנענע חייב בלולב אף דנענוע לא מעכב. מכל מקום כשאינו יודע לנענע אינו בדין חינוך. והכי נמי בנידון דידן. ויש לדחות דהא בעינן שיהי' בלולב כדי לנענע אף דנענוע לא מעכב. יש לומר ראוי לנענוע בעינן כדר' זירא, וכשאינו יודע לנענע לא חשיב ראוי. וכהאי גוונא כתב הרי"ף סוף מצוות חליצה: סימן מ עוד בדין הנ"ל: א) כתב הטור סימן רי"ט בשם אביו הרא"ש ז"ל בהא דרב יהודה דמשני דעני בתרייהו אמן. אע"ג דשומע יוצא בלא עניית אמן. היינו דוקא היכי כשהמברך מחויב בברכה. אבל הכא הם לא היו חייבים. לכך הוצרך הוא לעניית אמן עד כאן לשונו. ולכאורה יש לומר טעם אחר. דשומע כעונה. ואילו אמר הוא לשונם ממש לא הי' ברכה כלל בדידי', שהרי הם אמרו לנוכח בריך רחמנא דיהביך כו' ולא שייך כלל אצלו. אך באמן יצא. שהרי בהא דכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ילפינן מואמרה האשה אמן אמן אף שהכהן אומר לנוכח. ואף על פי כן חשיב האמן כמוציא שבועה מפי'. הכא נמי אף שהברכה הי' לנוכח. חשיב כמוציא ברכה מפיו. אבל בלא אמן רק משום שומע כעונה אתינן עלה. יש לומר דהוא כאומר לשון זה. ולא הענין מופשט מלשון: ב) ויש להביא דוגמא לזה מהא דמגילה (דף י"ח:) אילימא דכתיבא אשורית וקרי לה יונית. היינו על פה. הרי דאף שהענין כתוב בספר. כיון שהלשון אינו כתוב לא מהני. והכא נמי כיון שהלשון לא שייך בדידי' לא מהני: אך דעת הר"ן בתשובה המובאה בריב"ש דלועז שיוצא בשאר לשון יוצא בכהאי גוונא. וקושיית הגמרא למה דסבירא לי' שם דאפילו לועז אינו יוצא אלא באשורית או יונית. ואינו יוצא בענין לבד אלא בלשון גם כן. והרי הלשון יונית אינו כתוב ולשון אשורית אינו קורא. ולפי זה בנידון דידן צריך לטעם הרא"ש: ג) ונראה לי הוכחה לדברי הרא"ש מסידור הקושיות בגמרא דתחילה מקשה והא לא הוי עשרה ומשני דהוה עשרה. והדר מקשה והא איהו לא מודה. ומשני דעני אמן. והרי קושיא שני' פשוטה יותר דלא מודה כלל. והי' לו להקשות זה בתחילה. ולאחר התירוץ דעני אמן יקשה והא לא הוה עשרה. וכבר דקדק בזה הפמ"ג. ותירוצו אינו מובן לי כלל. אך לדעת הרא"ש יש ליישב דהנה הרשב"א בשם הירושלמי מהו לברך אניסא דרבי' ולא איפשטא. וכתב הרשב"א דיש לפשוט מרב חנן ורבנן דמברכי אניסא דרב יהודה משום דרבם הי' והנה יש לומר דמשום דרבם הי' חובה עליהם לברך ושומע כעונה. ויצא רב יהודה אפילו בלא עניית אמן. אך על מה דמשני דהוה עשרה שפיר מקשה. דהנה הראנ"ח בדרשותיו פרשת אמור כתב דיורדי הים אף שרבים הם אינם יכולים לברך עד שיהיו עשרה לבד מדידהו דמהללים בעלי הנס אינם מן המנין. ולפי זה אם הדין דמחויב לברך על נס רבו כמו על נס עצמו. דחשיב כאילו נעשה להם הנס שרבם הבריא, אם כן תלמידים המהללים לא יעלו מן המנין דנחשבין המה בעלי הנס שרבם הבריא [וכמו שאמרו הברכה דיהבך לן] וקושיות הש"ס ממה נפשך אם מחויבים אין כאן עשרה. ואם פטורים הא איהו לא מודה. ומשני דלעולם פטורים אלא דעני בתרייהו אמן: ד) ובעיקר דברי הרא"ש דמשום דאינם מחויבים אינו יוצא בלא עניית אמן. הקשה הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הא כל הברכות אף על פי שיצא מוציא. [והיינו משום ערבות. ודוקא במצוה שאינו מחויב אינו ערב גם כן. משום דלא שייך במצוה זו. מה שאין כן ברכת הגומל דבעצמו שייך בה אלו מתרמי לי' שהי' מהארבעה. הוא ערב גם כן] ומכח זה יצא לדון בדבר החדש. דאם יצא אינו מוציא בלא עניית אמן. ולדידי אין ראי' מכאן. שהרי הטור כתב בשם בה"ג סימן רע"ג שאם כבר יצא והם בקיאים לקדש לא יקדש להם. והכי קיימא לן בשולחן ערוך שם. והטעם ברור כיון שיכול לקדש בעצמו אין חיוב על אחרים משום ערבות. [זכר לדבר לא יתבע מן הערב תחילה]. והכא נמי לא הי' יכול רב יהודה לצאת בשמיעת ברכתם אם לא הי' מחויבים. כיון שיכול לברך בעצמו: ה) ובעיקר מה שחידש ר' עקיבא איגר שאם יצא כבר אינו מוציא בלא עניית אמן.