אבני נזר אורח חיים סה

הנה הדבר תמוה. והגר"א כתב שהוא טעות סופר. והדרישה נדחק ליישב דנחית חד דרגא כיון שאם הי' כזית בכדי אכילת פרס הי' מברך ברכת המזון. והתינח בתערובת קמח בקמח. אבל פת הבאה בכיסנין דאפילו רובו דגן כל שלא קבע סעודתו עליו מברך אחרי' על המחי'. ממילא כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא נפשות רבות: יג) ובהא דפסק בש"ע שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך אחריו בורא נפשות רבות קשה לי דיותר נראה שלא יברך אחריו כלל לפי פסק הש"ע דמברך תחילה בורא מיני מזונות. דחשיב טפל אלי' אפילו אין בו כזית. וכיון שהדגן פחות מכזית שאינו מברך אחריו. גם על הטפל לא יברך. כמו שאכל מליח ופת דמברך על המליח בורא נפשות רבות. ופוטר את הפת. אף דבורא נפשות רבות לא חשובה כלל לגבי ברכת המזון לאחריו (שמברך בורא נפשות רבות) ואפי' לגבי ברכה אחת מעין ג'. דמהאי טעמא קאמר הש"ס גבי פת אורז ולבסוף אינו מברך ולא כלום. וכן פרש"י (דף מ"א :) ואינו מברך. ומכל מקום אינו מברך ברכת המזון. הוא הדין נאמר כשהעיקר אין בו ברכה כלל גם הטפל לא יברך עליו כלל. דהא בורא נפשות רבות גם כן לא חשוב ברכה כלל. וכמו לענין שבת המוציא חצי שיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו. הכא נמי כיון דחשובים השאר דברים טפל לגבי הפחות משיעור דגן. ואף דבסימן רי"ב כשאוכל הטפל קודם העיקר מברך עליו שהכל. הרי דכשאין נפטר בברכת העיקר [ שעדיין לא בירך על העיקר] מברך על הטפל. היינו משום שהעיקר מחויב בברכה. הוא הדין הטפל מחויב. מה שאין כן בנידון דידן שעל העיקר פטור מברכה אחרונה. הוא הדין הטפל, וכעין זה כתב התוי"ט סוף פרק קמא דראש השנה דמוציא אדם חולה במטה כיון שחייב על האדם דחולה ככפות דמי. חייב נמי על המטה. ומה שיש לדקדק על התוי"ט מהא דמוציא אוכלין בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי ישבתי במקום אחר על פי דברי התוס' (דף צ'.) בסוף העמוד בשם ר"ת ואין כאן מקומו: יד) ומכל מקום מה כחי לחלוק מסברא על ר' יונה ופסק הש"ע בלי ראי' ברורה מן הש"ס. בפרט שלדעת השיטה מקובצת גם בורא מיני מזונות אין מברך כשאין בו [כזית] בכדי אכילת פרס דאז. לא חשיב טפל כלל לגבי הדגן. ושפיר מברך אחריו בורא נפשות רבות. ולעניות דעתי הי' נראה להלכה יען בזמן השלחן ערוך עוד לא נתפשט ספר השיטה מקובצת על ברכות. ויש לומר אילו הי' רואה הב"י ספר שיטה מקובצת לא הי' מכניס ראשו בספק לברך המוציא. כיון שלדעת השיטה מקובצת אינו יוצא בברכת המוציא. והוא ברכה לבטלה וטוב יותר לברך שהכל דעל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ואז שפיר יברך אחריו בורא נפשות רבות דלא חשיב טפל כלל: הק' אברהם. סימן לט. בדין ברכת הגומל א) כתב הרא"ש דהולכי דרכים אינם כהולכי מדברות לברך ברכת הגומל. דברכת הגומל במקום תודה נתקנה עד כאן. ובחתם סופר חלק אורח חיים סימן נ"א הקשה דמי תקן את רוח ה'. הלא ברוח הקודש נאמרת וירוממוהו בקהל עם והוה לי' דברי קבלה. לא תקנת חז"ל. והוא חלק בין הפרקים. דויזבחו זבחי תודה כתיב קודם יורדי הים, על כן אין חיוב תודה אלא בתלת אחריני דכתיבי קודם. ולא מיורדי הים. והא דוירוחממוהו דילפינן מינה ברכת הודאה. רק ביורדי הים. ולא באינך אחריני. רק חכמינו ז"ל תקנו בזמן שאין בית המקדש קיים במקום תודה עד כאן דבריו: ב) והנה מה שכתב דחיוב תודה אינה ביורדי הים. נעלם ממנו דברי רש"י זבחים (דף ז' ע"א) בד"ה לא דידי' וזה לשונו ששחט תודה בשעת עלייתו מן הים וכו' עיין שם. אף דכתיב קודם יורדי הים. וכל שכן קרא דוירוממוהו דכתיב בסוף בתר כולהו דאכולהו קאי. ועיקר הקושיא דהוי דברי קבלה ולא תקנת חכמינו ז"ל. הנה מגילה ברוח הקודש נאמרה. ואף על פי כן בריש מגילה מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנוהו. ועל כרחך ברוח הקודש נאמר להם שיתקנו. וכן יש לומר שדוד המלך עליו השלום ראה ברוח הקודש לתקן בהני ברכת הגומל. והאי במקום תודה דכתב הרא"ש פירוש במקום שיש תודה תקנו נמי ברכה זו. שהרי בכתוב נזכר נמי תודה. על כן אין חיוב זה רק במקום שיש חיוב זה. ועוד יש לומר דקרא דוירוממוהו אמזמור לתודה קאי שהבעלים אומרים בשעת הקרבת התודה. ומשחרב בית המקדש תקנו ברכה במקום תודה ומזמור לתודה: ג) ובחתם סופר כתב שם דמזמור לתודה ראי' שאומרים שירה על נדבת קרבן יחיד כדעת הרמב"ם פרק ב' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ב'. והם דברי תימה. דאין זכר למו ברמב"ם. רק הנסכים שמקריבין. אבל לא שירה. והרמב"ם עצמו כתב בהלכות כלי מקדש דאין אומרים שירה אלא על קרבן ציבור שקבוע לו זמן. אך מזמור לתודה שהבעלים אומרים. ונראה שהוא בשעת סמיכה. דכתב הרמב"ם דבשלמים אין כאן וידוי ואומרים דברי שבח בתודה. הדברי שבח הוא מזמור לתודה [ובמקדש הי' קהל עם ומושב זקנים אף דלא הוי ישיבה במקדש. האי מושב לאו דוקא יושבין. אלא אפילו עומד. לאפוקי מהלך. כמו גבי מצורע. דכתיב מחוץ למחנה מושבו. ומצורע מהלך אינו מטמא בביאה. דמושבו כתיב. ומצורע עומד מטמא כמו יושב. דמושב היינו קביעות. והכי נמי בנידון דידן. ודלא כב"ח שכתב דברכת הגומל מעומד. משום דזקנים בישיבה. ולפענ"ד ליתא] ואין זה ענין לשירה שאומרים הלוים. ובשעת ניסוך היין. וזה הבעלים אומרים. ובשעת סמיכה. אך צריך להבין מנא לי' לרא"ש דתודה אינה בהולכי דרכים: ד) והנראה דהנה נוסח ברכת הגומל. הגומל לחייבים טובות. ובתשו' מהר"ם מינץ סימן י"ד פי' דמסתמא כיון שהי' חולה חטא יעוין שם, והנה לכאורה זה שייך בחולה וחבוש בבית האסורין שבידי שמים, או על ידי אחרים אבל יורדי הים והולכי מדברות שבעצמו הכניס עצמו לסכנה. מה ראי' שחטא ובודאי יורדי הים שאירע להם גלים וכן הולכי מדבריות שתעו בדרך. יש לומר שזה הי' מחמת חטא. אך משמעות ש"ס ופוסקים שאפילו לא אירע להם שום סיבה מברכים הגומל לחייבים וכו' ולמה, אך יש לומר ממה נפשך אם אין צורך גדול אסור לסכן עצמו. ובזה עצמו הוא חוטא. ומאחר שמעצמו חטא והכניס עצמו לסכנה. אין מן הדין להצילו. והוא חייב בזה. ואף על פי כן גמלו