אבני נזר אורח חיים סד

בה טפי לדבק עבדי לה. ומעט קמח עושין לאכילה. ואף על פי כן אינו מחויב לברך בורא מיני מזונות: ה) על כן נראה לשיטת התוס' הנ"ל ד"ה אי דרב ושמואל. כשעושין אותו לסעוד הלב. דזה פעולת הדגן שסועד הלב. על כן אם מתכוין לכך אפי' הוא מיעוט אינו טפל לגבי שאר דברים. כיון דשאר דברים אינם סועדים הלב כמו דגן. ולפי זה כשנותן הקמח כדי ליתן טעם בתבשיל אין זה דינו של רב ושמואל דכל שיש בו כו'. ותלי אם הקמח הרוב. או שאר דברים הרוב אבל אם הוא לדבק בעלמא שהוא טפל לגבי שאר דברים. אפילו הדגן הרוב מברך על שאר דברים ופוטר הדגן. וכ"כ הב"ח (ודלא כט"ז שכתב בלשון אפשר אם הדגן הרוב אפילו לדבק מברך בורא מיני מזונות. שאינו מיחוור כלל. ובפרט הראי' שהביא מיו"ד שאינו ענין לכאן כלל. מיהו דינו של הט"ז בלעקיך שמברך בורא מיני מזונות אמת אפילו אין רוב דגן. דלעקיך חשיב מתכוין לאכילת דגן גם כן. אף שעיקר הכוונה למתיקת הדבש וכמ"ש הרב בספר ברכת הנהנין פ"ג סעיף ד"] ועל כרחך תבשילא דסילקא ולפתא אין כוונתו בקמח לסעוד ועל כן דסילקא דלא מפשי בי' קימחא שאין הקמח הרוב מברך שהכל. ודליפתא דמפשי בי' קימחא מברך בורא מיני מזונות אף שאין כוונתו לסעוד. וכל זה לפי מאי דסלקא דעתי' דרבוי הקמח גם כן הכוונה לאכילתו וחזר בו רב כהנא דרבוי הקמח הוא לדבק וטפל אל הלפת. ואף דמעט קמח לכוונת אכילה. הרי הלפת הרוב נחשב עיקר לגבי המעט קמח ורבוי הקמח הלא לדבק בעלמא הוא: ו) העולה מזה לשיטת התוס' ג' חילוקים בדבר אם הכוונה בעירוב הקמח לסעוד הלב אפילו הקמח מיעוט מברך בורא מיני מזונות והיינו דרב ושמואל. והיכי שאין כוונתו לסעוד. ומכל מקום מתכוין לאכילה. תלי הדין אם הקמח הרוב מברך בורא מיני מזונות. ואם שאר מינים הרוב. מברך כברכת שאר מינים. והיינו סלקא דעתי' דרב כהנא. והיכי שאין מערב לכוונת אכילתו. אפי' קמח הרוב מברך כברכת שאר מינים: י) אבל הרמב"ם כתב דאפילו נתן הדגן רק כדי ליתן טעם בתבשיל מברך בורא מיני מזונות אפי' הדגן מיעוט. וכן כתב בשיטה מקובצת להדיא דאם רק מכוון לאכילת הדגן גם כן מברך בורא מיני מזונות אפי' הדגן מיעוט. וקשה לדידהו קו' הנ"ל דאם כן למאי דסלקא דעתי' דרב כהנא אפילו דסילקא יברך בורא מיני מזונות. אך ישוב לזה לפי דברי השיטה מקובצת שם שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס בדגן מברך כברכת שאר מינים. ואם כן נפשר דסילקא דלא מפשי בי' קימחא היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס: ח) אך בש"ע סימן ר"ח סעיף ט' פסק כדברי רבינו יונה דאפילו אין כזית בכדי אכילת פרס מברך בתחילה בורא מיני מזונות אך לבסוף אינו מברך ברכת מעין שלש רק בורא נפשות רבות [ובאמת דעת המג"א דדוקא בקמח דגן עם קמח שאר מינים. אבל בקמח דגן עם שאר דברים שאינם קמח אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך ברכה מעין שלש. והמעדני מלך כתב להדיא להיפוך דאין נפקא מינה כלל בזה. ולעולם כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינו מברך מעין ג' וכן מסתבר] וגם הביא דברי הרמב"ם דכשנותנין ליתן טעם בתערובת אפי' מיעוט דגן מברך בורא מיני מזונות. וקשה הא דרב כהנא וצ"ע אם לא נדחוק בזה כנ"ל: ט) ונשוב לנידון דידן שאין כוונתו בקמח כדי לסעוד הלב. הלא לדעת התוס' מברך שהכל. וכן לדעת השטמ"ק כיון דלעולם כשמערבין הקמח אינו אף חלק אחד מעשר. וליכא כזית בכדי אכילת פרס. ואף שבתערובת זה מערבין יותר מדאי משום שקשה ללעוס בלא תערובת הנ"ל. אך שוב הוי כסיפא דרב כהנא. דכיון דהא דמפשי בי' קימחא הוא לדבק. שוב מברך שהכל. אף שמיעוט קמח בלאו הכי הי' נותנים בו לכוונת אכילה כמו שהוא משמעות הלשון. מכל מקום המיעוט אין בו כזית בכדי אכילת פרס והרבוי לדבק. והכי נמי ממש בנידון דידן: י) אך אפילו לפי פסק הש"ע הא ודאי לענין ברכה לכתחילה יש לסמוך על טעם הראשון. ולא יהי' אלא ספק הלא על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. רק החשש משום ברכה שלבסוף. הא כבר נתבאר שדברי המעדני מלך עיקר דאפילו בשאר מינים כל שאין בו [כזית] בכדי אכילת פרס מברך אחריו בורא נפשות רבות. שוב ראיתי באלי' רבה שחולק על המגן אברהם וכתב דאישתמיטתי' דברי המעדני מלך. וכיון שנידון דידן דימה לאין בו כזית בכדי אכילת פרס כנ"ל. שהמותר ודאי לדבק כנ"ל. הוא מברך בורא נפשות רבות: יא) הן אמת דקשה לי לדעת ר' יונה הנ"ל הא דמקשים התוס' על רש"י [דף מ"א: ד"ה אלא פת הבאה בכיסנין] שפי' פת הבאה בכיסנין שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים מאכלה מועט לא הטעינה ברכה מעין ג'. והקשה התוס' שהרי רב ושמואל אומרים כל שיש בה מחמשת המינים מברך עליהם ברכה אחת מעין שלש. ומה קושיא. הא יש לומר פת הבאה בכיסנין ליתא בדין כזית בכדי אכילת פרס. ויש לומר דסבירא לי' רב ושמואל סתמא קאמרי אפילו לית כזית בכדי אכילת פרס. ולפי גירסתם בדרב ושמואל מברך ברכה אחת מעין ג'. מוכח אפי' ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין שלש. מה שאין כן לדידן דגורסים בדרב ושמואל מברך בורא מיני מזונות. יב) ויותר יש להמתיק הדברים. דאפילו תימא דרב ושמואל ביש כזית בכדי אכילת פרס מוכח דאפי' לית כזית בכדי אכילת פרס מברך ברכה אחת מעין ג'. דאי אמרת דאינו מברך מעין ג' אלא ביש בכדי אכילת פרס. אם כן אינו חייב רק היכי דאכל כזית מן הדגן. וקשה איך יתחייב לברך מעין ג'. הא תיכף שאכל כזית מן התערובות נתחייב בורא נפשות רבות ונצטרף הדגן לחיוב בורא נפשות רבות. ושוב איך יצטרף אחר כך [שאכל כזית מן הדגן] הדגן עם הדגן אחר לברכה אחת מעין ג' התינח לרבא דאמר בזבחים (דף ל"א.) חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו ויקץ כישן הפיגול. דאפילו נצטרף תחילה החוץ לזמנו אל החוץ למקומו לפסול. חוזר ומצטרף לפיגול ניחא. אבל לר' המנונא דחולק דכיון שנצטרף תחילה לפסול שוב אינו מצטרף לפיגול. הכא נמי שנצטרף לבורא נפשות רבות. שוב איך יצטרף לברכה אחת מעין שלש ותקשה לר' המנונא מדרב ושמואל. ועל כרחך לומר לר' המנונא דאפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין ג'. וכיון דרבא לא פליג עלי' בהא. נקטינן דאפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס מברך מעין ג'. אבל לדידן דלא גרסינן מעין שלש. שפיר יש לומר דאינו מברך מעין ג' אלא אם כן אכל כזית בכדי אכילת פרס ואף דבפת פסק בש"ע דאפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס מברך על המחי'