אבני נזר אורח חיים סג

הנאות. ובתוס' פסחים (דף נ"ג) אהא דאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, והקשו בתוס' למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו. ותי' דהני מילי כשגופו נהנה. משמע אפילו לאו מידי דמאכל. היינו לפי האמת שמברכין גם על הריח. וכן כתב הריטב"א שם. והכוונה בהנאה שנכנס לגוף: ח) נחזור לענינינו דברכה נראה חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל. לא שעיקר טעם הברכה משום מעילה. וראי' לזה בעל קרי אוכל בלא ברכה לפני'. ואי איסור מעילה אף מדרבנן יהא אסור לאכול עד שיטבול וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורים אפילו לחולה שאין בו סכנה. אלא ודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עלי': ט) ומכל מקום לעניות דעתי גם בברכה מצינו שלא פקע חיובו. וראי' בוסר כפול הלבן דמברכין עליו בורא פרי העץ. אף דפטור ממעשרות עד שיביא שליש. רק לענין ערלה חשיב פרי דחל עליו האיסור בעודו באילן דאז הפרי ראוי לגמור. אבל חיוב מעשרות דבתלוש ואז לאו פרי. ומדמברכין עליו בורא פרי העץ על כרחך הטעם משום דחל עליו ברכת בורא פרי העץ במחובר. דאז הי' פרי משום דראוי לגמור על כן גם בחיוב ברכה אמרינן דמשחל תו לא פקע. אך לחלק בין ברכה ליום הכיפורים אין לנו כמ"ש: י) איידי דאיירינן בדין ריח אין בו משום מעילה. אכתוב לו מה שאני מתקשה שם בדברי רש"י שכתב וברייתא במריח בביתו שנותן ממנה על הגחלים. וקשה לפי מה שכתב המשנה למלך פ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה ו' במראה דאין בו משום מעילה. דמכל מקום אם הדליק נר לראות לאורו ודאי מעל. אם כן מה הוכיח הש"ס דריח יש בו משום מעילה כיון שנותן בעצמו על הגחלים. ודברי המל"מ ברורים שהרי אסור להדליק בערלה. ובבבא קמא (דף ק"א.) בעי למילף דיש שבח סמנין על גבי צמר מדאסור צביעה בערלה. וכתבו התוס' שם דאי יש שבח סמנין על גבי צמר היינו דילפינן מערלה. ואם כן נוכל להוכיח דאסור להדליק נר בהקדש. מדאסר להדליק בערלה. ולהיפוך אין להוכיח לאותו צד דאין שבח סמנין על גבי צמר דלא ילפי' מערלה. אם כן לכאורה מדאיצטריך קרא בערלה. שמע מינה דבעלמא מותר. דליתא דבערלה איצטריך קרא משום דהוא מהנשרפין והוה אמינא דבשעת ביעורו דינו כלאחר ביעורו וכמ"ש התוס' פסחים (דף כ"ב) בד"ה מנין. ועיין בתוס' רי"ד ב"ק (דף ק"א) בסוגיא דיש שבח סמנין על גבי צמר שכתב דבר מחודש דהא דאיצטריך קרא בערלה שלא ידליק בו הנר שאם דלק יהי' אסור ליהנות לאורו. ועל כל פנים זה פשוט שאם הדליק לראות יש בו משום מעילה אם כן לפרש"י מה הוכיח הש"ס מהברייתא דריח יש בו משום מעילה י"א) ואפשר לומר דהוכחת הש"ס דאי ריח אין בו משום מעילה ומדאורייתא משנתן על הגחלים מותר להריח בו דאין איסור בריח מן התורה. אם כן בשעת נתינה על הגחלים מעל. וברייתא קתני והמריח מעל משמע דהמעילה אחר כך. והיינו משום דריח יש בו מעילה ובשעת נתינה עדיין לא מעל שהרי אסור להריח בו. אשים קנצי למילין. בזה אצא ואו"ש למר ולתורתו החותם באה"ר הק' אברהם. סימן לח ב"ה. נשאלתי בזקן שקשה לו ללעוס ועושין לו מאכל מבשר טחון מעורב בו קמח ולחם לבן חלק חמישית אם מברכין עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. דכל שיש בו מחמשת המינים כו' א) תשובה. חקרתי אצל העושים מאכל הזה ואמרו כי אין מערבין אף אחד מעשרה לחם לבן בבשר. והכוונה בעירוב הלחם אמרו לי שהוא כדי לדבק הבשר ויהי' מרופרף [לויז בלעז] קל לאכול. ואמי תי' אמרה לי שהכוונה גם כן שיהי' הנפוח רב: ב) והנה אם הכוונה לדבק הבשר. הרי הדבר מפורש בש"ס ברכות (דף ל"ט) אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לי תבשילא דסילקא דלא מפשי בה קימחא בורא פרי האדמה. דלפת דמפשי בה קימחא טפי בורא מיני מזונות. והדר אמר אידי ואידי בורא פרי האדמה. והא דמפשי בה קימחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי לי'. וגם הכוונה שיהי' מרופרף [לויז] נראה דחשוב גם כן כמו לדבק. שהרמב"ם פ"ג מהלכות ברכות כתב דהא דמברכין בורא מיני מזונות היינו דווקא אם עירב מדגן כדי ליתן טעם בתערובת. ובתוס' (דף ל"ו:) בסוף העמוד כתבו אם עושין אותו. כדי שיסעוד הלב. אבל לא שיהי' לויז. קל לאכול. בלא שיניים. ודומה למ"ש הרמב"ם שאם נתנו כדי ליתן ריח או לצבוע התבשיל דלא חשיב עיקר ומברך שהכל: ג) ובשיטה מקובצת (דף ל"ט.) כתב בהא דלדבק מברך שהכל. דכל שהוא לכוונת אכילתו מברך בורא מיני מזונות. נראה דהכוונה שיהי' לויז חשיב צורך אכילת בשר שיהי' קל לאכול. לא כוונת אכילת הדגן. אך הכוונה שיהי' הנפוח רב. אפשר לומר שיחשב כוונת אכילתו שיאכל יותר היינו שיאכל גם הדגן. ואף שמכוין לדבק ושיהי' קל לאכול. מכל מקום כיון שמכוין גם לכוונת אכילתו נראה דלא חשיב טפל. דומה להא דשבת (דף צ"ג:) דמוציא אוכלין בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי. ואם הי' צריך לכלי חייב על הכלי. הרי אף שהכלי צורך האוכלין גם כן לא חשיב טפל וחייב, והכא נמי כיון שאין כוונתו לדבק לבד רק לצורך אכילתו גם כן לא יחשב טפל. וחזר הדין דכל שיש בו מחמשת המינין מברך בורא מיני מזונות, אך ראיתי בפסקי ריא"ז דכל שנותן בה קמח לעבות את התבשיל מברך שהכל. וגם יש לומר דמה שהנפוח רב הוא גם כן שהבשר לויז ונפוח. ויש בבשר עצמו יותר. דומה למה שאמרו בשר עגל שנתפח. חשוב בשר העגל עצמו שיעורו גדול כמבואר פרק כל המנחות, ואין זה כוונת אכילת דגן: ד) ועוד נראה טעם לברך שהכל. דהנה קשה טובא בהסוגיא דסילקא ולפתא הנ"ל למה דסלקא דעתי' דרב כהנא דלאו לדבק עבדי לה. אם כן אפילו תבשילא דסילקא דלא מפשי בה קימחא יברך בורא מיני מזונות. דהיינו דרב ושמואל (בדף ל"ז) כל שיש בו מחמשת מינים מברך בורא מיני מזונות. אף דשם לא מפשי בי' קמחא ודובשא עיקר עי"ש. ודוחק לומר דהיכי דלא מפשי בה קימחא בסילקא ידע רב כהנא דלדבק עבדי לה. דאדרבה מהגמרא משמע דהא דשדי