אבני נזר אורח חיים סב

הבית שחיבר בית יוסף אח"כ. כתב עליו שדבריו תמוהים דאיך יופקר זה להתגבר עליו ע"י השר שלא ע"פ בית דין: ח) והנה אם כוונת הב"י כעין דברי מרדכי הנ"ל אף במידי דאלים גבר. מ"מ אין לו רשות לילך בערכאות. כבר כתבנו דאין זה ענין לנד"ד שהדבר מסור ביד הממשלה אם יתנו אם לא יתנו. אין למשתדל שלא יתנו דין הליכה בערכאות. ומאחר שאם תגבר ידו בעצמו יכול לעשות. ה"ה אם יכול להפריע מעשה השני ע"י שיפעול שלא יתנו לו רשות רשאי. אך גם אם כוונתו דבנד"ד אין יכול למחות אף אם יכול בעצמו. מ"מ אין ענין לנידון דידן. והוא בהתבונן בטעם מהרי"ק וטעם ב"י. טעם מהרי"ק דכשם שהשני מותר לעשות רחיים אף שממעט ריוח הראשון. כיון שאינו היזק רק מניעת הריוח. ואין כוונתו להרע לחבירו. רק שהוא רוצה להרויח מותר, כמו כן יכול ראשון למחות בשני מלבוא להרויח כדי שלא ימעט ריוח שלו. והב"י סובר שכיון שראשון מוחה בשני מלעשות דבר המותר לו. חשיב כמו מזיק. ואין זה מניעת ריוח לבד ואם כן בנידון דידן שהשני אינו יכול לעשות בית תפלה בלתי רשות מהממשלה. והוא מחוקי המלכות. והוא בא להשתדל להשיג רשות. כל שחבירו משתדל שלא ישיג נקרא גם כן מניעת ריוח. זה אשר נראה לענ"ד לדינא: כ"ד הדו"ש באה"ר הק' אברהם. סימן לז הלכות ברכות ב"ה א' במדבר ל"א למב"י תרמ"א לפ"ק פה נאשעלסק. תשובה. להרה"ק מהר"י זצללה"ה האבד"ק אלכסנדר. א) יקרת מכתבו הגיעני. דבר אשר אמר לי בהיותו פה לתלק בענין בין חומץ יום הכיפורים לברכה. כיון דחומץ משיב הנפש לרבי ואף דרבנן פליגי היינו משום דכשמגיע יום הכיפורים כבר הי' חומץ ולא חל עליו איסור יוהכ"פ. משא"כ חיוב ברכה חל עליו בהיותו יין. ואנכי דחיתי כמ"ש הרמב"ן דחמץ מקרי איסורא בלע דבפסח חמץ אסור וכבר הי' עליו שם חמץ קודם שנחלש טעמו ואף דאז לא הי' פסח. מ"מ לעת הזאת שהוא פסח איסור הי' מתחילה. ה"נ ליוהכ"פ תחילה אסור הי'. ויען שכת"ר ביקש לומר זאת לדעת הרמב"ם הוכחתי שדעת הרמב"ם כרמב"ן. וכתב במכתבו ליישב דברי עצמו דשאני יוהכ"פ דאיסור גברא הוא כדאי' בכריתות (דף י"ד.) משא"כ ברכה דמשום מעילה נגעו בה והוא איסור חפצא עד כאן דבריו. וכוונתו בודאי כיון דיום הכיפורים איסור גברא לא שייך לומר דאיסור שהי' עליו מתחלה לא פקע: ב) הנה מ"ש מגמרא דכריתות (דף י"ד.) לא ראיתי משם שום הוכחה. כי שם נאמר דיום הכיפורים רק כולל דאיתסר גם באוכלין אחרים. וזה נאמר גם כן ביבמות לענין אחות אשה. ומשום דאותו חפץ לא ניתוסף עליו איסור על כן קאמר על גברא מיגו דאיתסר. ובאמת ענין איסור גברא או איסור חפצא יכולין לומר בכל איסור מה שירצה. כי לכאורה אינו מובן. דכל איסור הוא אסור בחפץ וחפץ עליו: ג) והנה מכבר שמעתי גדולי עולם שנתקשו בענין זה ובריטב"א שבועות ראיתי דכל איסורי תורה איסורי גברא המה. ולכאורה יפלא לומר על נבילה ושקצים ורמשים שאינם איסורי חפצא: ד) והנראה לי בענין זה כי איס"ג נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם. כמו שקצים ורמשים כמ"ש ולא תשקצו את נפשותיכם. ואנשי קודש וגו' ובשר בשדה וגו' כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוין להם זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים. זה איסור חפצא. שפוגם בחפצא. ועל כן קונם דמתפיס בקרבן ויש מעילה בקונמות קרי לי' איסור חפצא. אבל שבועה אין שום קדושה נתפס בחפץ. רק שמחלל דיבורו ושבועתו ופוגם נפשו הוה לי' איסור גברא. ואתי שפיר דברי ריטב"א. ובודאי לפי זה גם יום הכיפורים איסור גברא. ומכל מקום שייך לומר דאיסור שחל לא פקע. דומה לכלי נכרים שפוד ואסכלה מלבנן באור משום גיעולי עכו"ם. והוא איסור גברא כדברי הריטב"א ה) ודבר מה שכתב רום מעלתו דברכה הוא איסור חפצא משום מעילה. והביא ראי' שהאיסור משום מעילה. מדאמר רב מנין שמברכין על הריח. ומה זו שאלה הלא כללא כייל אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. אלא על כרחך דהאיסור משום מעילה וריח אין בו משום מעילה. הנה זה הוא לפי מה דסלקא דעתך דהש"ס מעיקרא. אבל מסקנת הש"ס פסחים (דף כ"ו.) קול ומראה אין בהן משום מעילה וריח יש בו משום מעילה אלא לאחר שנעשה מצותו אין בו משום מעילה ומשום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות מעילה [אמר המגיה האומנם כי בדברי רש"י שפי' הברייתא במריח בה בביתו שנותן ממנה על הגחלים יש מקום לטעות לכאורה דדוקא כה"ג דעביד מעשה בגופה ושורף אותה על הגחלים. אבל מריח כמו שהיא פטור. אך אי אפשר לומר כן דאם כן למה חזר בו ממאי דאמר מעיקרא קול ומראה וריח אין בו משום מעילה. נימא דריח מיירי דומיא דקול ומראה שמריח בה כמו שהיא ולא עביד מעשה בגופה. אלא ודאי דמריח לעולם מעל*). אלא לאחר שתעלה תמרתו לא מעל ומשום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. ורש"י קושטא דמילתא פי' דהברייתא לא עסיק בדיני מעילה. ועיקר דאתי לאשמעינן דליכא כרת במריח וקיל ממפטם. ואם כן הוא רבותא טפי דאפילו עביד מעשה בגופה ושורפה ליכא כרת. ומ"מ שפיר דייק מינה הש"ס דאפי' ריח לבד יש בו מעילה כמ"ש לפנינו באות י"א]: ו) ואם באנו ליישב משום טעם דמעילה. כך י"ל כי בגמ' (ברכות דל"ה) מקשה כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. ומשני כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. וע"כ לענין הריח לא יועיל הברכה. דהנה בגמ' ערכין (דף כ"א.) המשכיר בית לחבירו והקדישו. שוכר הדר בה מעל. דאף דהנאת דירה שלו. מ"מ הרי נהנה מבית שגופו הקדש. וה"נ המריח בפרי שעיקרו לאכילה והוא מברך שנתן ריח טוב בפירות עדיין גוף הפרי הקדש והאוכלו מעל שעדיין לא בירך עלי' בורא פרי העץ. נמצא מריח בפרי שגופו הקדש. ומה הועיל בברכה ברכת הריח. כן יש לומר: ז) אך בפשיטות יש ליישב שהרי חכמים לא תקנו ברכה רק על הנאת אכילה ואם רוחץ בחמין וכהאי גוונא מן הנאות אינו מברך. וריח לאו כאוכל חשיב דקיימא לן ריחא לאו מילתא. ופי' הרמב"ן בחי' והר"ן בפ' גיד הנשה דריחא לאו כטעמא. והנאה גרידתא הוא. ומותר כשאינו מתכוין. ואפילו לאביי דאמר ריחא מילתא דכטעמא חשיב. זה במידי דמאכל. אבל המריח בבשמים שאינם לאכילה ודאי לאו אכילה חשיבא. וראי' לזה מפסחים (דף כ"ה.) הנאה הבאה לאדם בעל כרחי' מותרת. ופרש"י בריח ע"ז. ואי כטעמא חשיב בכל ענין אסור. וכיון דהנאה גרידתא הוא על כן שאל הש"ס מאי שנא מכל