אבני נזר אורח חיים תרכח

בב"י אפי' אין בו כזית בכא"פ. מהני הולכת הנאה לים המלח. אך למה דקי"ל טכ"ע דאורייתא. נמצא שעובר על כל כזית בפ"ע י"ל דלא מהני הולכת הנאה כיון דכולו איסור. ומ"מ נראה דאף לפי"ז מהני הולכת הנאה. כיון דמ"מ אין האיסור רק מחמת טעם החמץ. וכן בדבר המעמיד דחשוב כאלו האיסור בעיני' הסכימו האחרונים להתיר בהפס"מ ע"י הולכת הנאה. והכי מסחברא [שמעחי שכעת נשתנה עשיית היי"ש ואינם נותנים בו כל כך חמץ לרגלי המצאות שפרץ בארץ, ע"כ המורה שבא לפסוק בענין זה צריך להתוודע מקודם עשיית היי"ש במקומו ובשעתו. המגיה:] כג) תשובת שאלה הב'. הנה יש לדון מצד קנין אודיתא וגם מצד השטר שקונה הבית וממילא קונה החמץ מכח קנין אגב. והנה בקנין אודיתא כתב בספר מק"ח דלא מהני דאינו מתורת קנין אלא מתורת הודאה והביא שכן כתב הרשב"א. אולם יש פוסקים ג"כ להיפוך הלא המה התוס' בפרק הזהב (דף מ"ו בהי' עומד בגורן ובפרק הגוזל (דף ק"ד:) ושם מבואר מדבריהם דמהני בדאורייתא. וכ"כ בשטמ"ק הנדפס מחדש עם ספר המאירי על שבת בשמעתא דאיסור גיורא בשם ספר תוספי הרא"ש דתקנו חכמים שיועיל לקנין אף אם אין ההודאה אמת כמו משיכה וחליפין עיי"ש. והנה בדבר זה שיועיל קנין דרבנן בחמץ יש להתיר. וכבר דשו בו רבים ובפרט אחר הפסח: כד) אולם תיוהא קחזינא הכא. דכיון דלכל היותר הוא רק קנין דרבנן. ובסמ"ע סי' ס"ו סק"א מבואר מדבריו דקנין דרבנן לא מהני בנכרי. ומה שכתב המק"ח לצדד בחמץ מחמת שליהודי בלאו הכי אינו שלו. אין בזה טעם לפענ"ד כי המכירה קודם זמן איסורו. ובפרט כי המק"ח בעצמו כתב כי החמץ נחשב באחריותו של הישראל רק שהוא מקבל אחריות בביתו של נכרי ומותר. ולענין הבית שהוא של הישראל שוב לא מהני הקנין דרבנן. אולם הש"ך חולק וסובר דמהני קנין דרבנן בעכו"ם עיי"ש במכר שט"ח לנכרי דמהני אף למ"ד מכירת שטרות דרבנן: כה) אך אם באנו לסמוך על הש"ך. הרי הש"ך בסי' קכ"ג חולק על ר"ת שסובר חליפין מהני בנכרי. והקשה ממה שדחקו הפוסקים בחמץ כסף ומשיכה. וכתב שכן סובר מהרשד"ם וגם הביא כן בשם תשו' מהר"ם מינץ דלא הוי קנין במטלטלין לנכרי אלא בחדא ולא בק"ס עיי"ש. וא"כ הדבר פשוט דלא עדיפי קניני דרבנן בנכרי מקנין דאורייתא במטלטלין דלא מהני בנכרי. וא"כ ממנ"פ לכל הדיעות הקנין בטל: כו' וכל זה אם הי' בכאן קנין אודיתא. אולם שמעתי מגדול אחד דקנין אודיתא לא מהני אלא באם שכנגדו אינו יודע בבירור שההודאה בשקר כמו באיסור גיורא שרב מרי לא הי' יודע בבירור שהודאתו שקר דאולי קודם שהפקידם לרבא הקנם לרב מרי ע"י אחר. וכן מה שכותבין בהרשאה והקניתי לו ד' אמות בחצירי דאולי יש לו. וע"כ כיון דמהני ההודאה. מה"ת שיהא מותר להחזיק המעות מהני נמי לקנין. אבל באם שכנגדו יודע שאין ההודאה כלום איך יועיל הקנין נגדו. והוא סברא ישרה: כז. ואנכי מצאתי ראי' לזה מהא דגרסינן בפרק השולח (דף מ':) האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. וקשה מה בכך שהודה שלא כתב לו. הא מ"מ נקנה לו באודיתא והקונה לא הודה שלא הודה שכנגדו. ודוחק לומר דמיירי שהנתבע ענהו תיכף דלא חלה הודאת התובע. דכל כי האי הו"ל לפוסקים ז"ל לפרושי. אלא ודאי כסברא הנ"ל. דכיון דהוא יודע שהוא שקר לא חשוב הודאה לקנות. וראיתי בתשו' מהרי"מ שעמד ג"כ בסוגיא הנ"ל. ותירץ דלא מהני ההודאה יותר לקנין ממה שמועיל לנאמנות. ומטין דבריו למ"ש ודו"ק. וא"כ בנידון דידן שנכתב בשטר ולקחתי ממנו ערבון. וגם לא היה אפשר לעשות הקנין ע"י אחר, דמכירה לא הוי זכות וכ"ש דאין שליחות וזכי' לנכרי. ממילא לא הוי אודיתא כלל: כח) ועתה נדבר מקנין שטר. והנה אף דבמכר שטר לחודי' לא קני בלא כסף. ובחו"מ סי' קצ"ד דעכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר קונה עם נתינת הכסף. אבל בלא כסף אינו קונה. הא כתב הה"מ הטעם דלא עדיף מישראל ובישראל אמרינן דבמוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר לחודי'. וה"ה בזה דמכר הבית כדי להציל חמצו. דוודאי גמר ומקנה בשטר לחוד. ואף שדעת התוס' בפרק חזקת דעכו"ם אינו קונה כלל בשטר דשטר ילפינן מואקח את ספר המקנה והתם ישראל הוה. מ"מ י"ל כיון דלשון הש"ע משמע ששטר הוא הקונה. על הש"ע סמכינן. ואף שהישראל המוכר יכול לומר קים לי כהתוס' וכיון דלענין דינא חשוב שלו. ממילא עובר בב"י כדבעינן למימר לקמן. י"ל דהא כתב התומים בכללי מיגו דאין לומר קים לי נגד הש"ע: כט) איברא דתיוהא קחזינא הכא. דהא כתב בשטר ונתתי לו שטר מכירה זה לראי' וכגון זה לא חשוב שטר קנין כלל כיון שכתוב בשטר הקנינים שעשה עמו וכתב ששטר זה נתן בידו לראי'. הרי ידים מוכיחות שלא כוון להקנות לו בשטר ובגיטין אמרינן דצריך לכתוב ודין דאי לאו הכי אמרינן בדבורא מגרשה ושטרא ראי' בעלמא הוא. ואף שבאמת הוא מגרשה בגט זה. מ"מ כיון שאינו מוכח מתוך הגט שמגרשה בגט זה לא מהני. ואף דהתם פליגי ובממון לא מחמרינן כולי האי. מ"מ בנ"ד שידים מוכיחות ששטר ראי' הוא לבד וכמעט שמפורש כן בתוך השטר. האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואף אם יאמר שכוון להקנות בשטר לא יועיל כיון שבשטר כתוב שאינו שטר קנין וכמו בגט אם יאמר בשעת גירושין שבגט זה הוא מגרשה דלא מהני כמ"ש הריטב"א בקידושין בפשיטות. וכל זה ברור בעיני. ואף אם נמצא לפקפק קצת על דברים אלו. מ"מ הא ודאי שאם הי' באים המקנה והקונה לדון בקניינים הדבר ברור שלא הי' מוציאין ממון מבעליו כי אם בקנין ברור ולא מספק. ושוב חשוב ודאי איסור בל יראה כדמוכח בב"מ (ו:) גבי הספיקות נכנסין לדיר להתעשר כיון דמספק הוא שלו מהני אף לענין איסור וכן בבכורות ופודה בו פעמים הרבה עיי"ש בתוס' דמיירי בספק פטר חמור. הרי דמה שהוא שלו מספק מהני להתיר איסור הנאה דפטר חמור שהוא מה"ת. ואם הי' נחשב ספק הי' ספיקא דאורייתא ולחומרא. אלמא דוודאי שלו חשוב