אבני נזר אורח חיים תרכז

בב"י. שו"ר להרב ז"ל בש"ע שהביא דברי החק יעקב אלו רק בנתבשל בכלי בן יומו. הרי שגם הוא סובר שדברי הח"י הראשונים בטעם שקיבל מחמץ עצמו מוטעם ונהנתי שכוונתי לדעתו הקדושה: טו) ואחרי שבררנו קצת תערובת חמץ לענין ב"י בעז"ה נבא לבאר דין היי"ש. והנה חקרתי על עשיית היי"ש מפי הבעל מלאכה ואמר כי נותנין בו כור שעורין מחומצים ביותר וכור קמח ועשרים כור תפוחי ארץ ושני מאות ועשרים טעפ מים ומזה יוצא הזיעה ונעשה לערך שבעים טעפ אקוויט. שוב שאלתיו אם התפוחי ארץ מוציאים אקוויט בערך השעורים והקמח. ואמר לי שזה אינו כי כח השעורים מוציא חמשה או ששה טעפ כפי טוב השעורים וכור קמח מוציא ששה טעפ והתפוחי ארץ כל כור שלשה טעפ: טז) והנה אם נחשוב רק המינים בלא המים ההם פשוט שיש בו הרבה יותר מכדי אכילת פרס. וכבר בארתי לפע"ד שבזה אין להקל כלל אף לאחר הפסח [פרס אף להרמב"ם שהוא שלשה ביצים הלוא ביצה הוא יותר משני זיתים כדמוכח בכריתות (דף י"ד) דכותבת אית בי' שני זיתים. ובמס' יומא דכותבת הם פחות מכביצה. וכ"ש לפי חשבון הגרוגרות. עי' היטב במג"א סי' תפ"ו] אולם מסופק אנכי כי מסתמא המים ג"כ מוציא זיעה. אך מסופק אנכי כי אולי ע"י הבישול מתייבש המים ונשאר רק זיעה היוצא מהמינים הנ"ל. וזאת עדיין לא עמדתי על הבירור. ואילו אף הם בעצמם לא ידעו זאת. וכיוצא בזה כתבו הפוסקים דשומן דחשיב מי פירות אף שהודח במים כי ע"י הבישול מתייבש המים: יז) והנה אם נאמר שנחשוב גם המים. לכאורה יש להקל לאחר הפסח להתירו בהנאה וכנ"ל באריכות. אולם לאחר העיון זה אינו. והנה הרמב"ן במלחמות פ' אלו עוברין כתב וז"ל טכ"ע הוא בכל נותני טעמים שאין שם ממשו של איסור כו' ואפי' אין בו מגופו של איסור כלום כגון ענבים ששרה במים. והוא שנתן האיסור בהיתר טעם גדול כאילו נתערב בו כזית ממשו של איסור ואפי' בתוך שיעור צירופו. עכ"ל. ולמדנו מדברי רמב"ן אלו דאפי' לא יצא ממנו משקין כזית רק מחמת שיצא כל הטעם מהענבים יש בו טעם כאילו נתערב גוף הענבים כזית כאשר עינינו רואות במי צמוקים שהצמוקים בעצמם אח"כ כעפר ואין בהם שום טעם חשוב כזית בכא"פ כיון שקלט כל הטעם מהכזית וה"ה אם קלט חצי הטעם משני זיתים. וא"כ כיון דממינים אלו ע"י הזיעה יוצא כל טעמו. והנשאר אינו ראוי אלא למאכל בהמה. נמצא שבשבעים טעפ אקוויט נכנס בו טעם השני כור תבואה. ונמצא שכולם חמץ למאי דקי"ל ביור"ד סי' צ"ט טעמו ולא ממשו דאורייתא: יח) ואין לומר לדעת התוס' והרא"ש והטור דמינים השנויים במשנתינו אין בהם טעם אלא קיוהא בעלמא וכתב הרב זצ"ל בש"ע או"ח סי' תמ"ב סעי' ט' בהגה וז"ל ואין החמץ נותן טעם בתערובות. שהרי היי"ש הנעשה ממיני קטניות ג"כ טעמו שוה ליי"ש הנעשה מתבואה חמוצה. ואין היי"ש זה אלא כח החמץ שנעשה ע"י כן חריף וחזק שהוא רק קיוהא בעלמא עכ"ל. וא"כ כיון שלא חשוב טעם. שוב אזלינן בתר הממש לבד ואין ' כזית בכא"פ. הא ליתא דהא ודאי חשוב נותן טעם במים שאין בו טעם כלל זולת טעם האקוויט שקיבל מהחמץ. ומה בכך שטעם יי"ש מקטניות דומה לו. סוף סוף עכשיו יש בו טעם זה מחמץ. ואינו דומה למינים השנויים במשנתינו שעיקר טעם מינים אחרים שמעורבין כמו המיני קטניות. והרב ז"ל מסתמא נמי מיירי בהכי. שגם בימיו הי' מערבין מינים אחרים ביי"ש. ולגבייהו שפיר חשוב קיוהא בעלמא ובטל ברוב לגבייהו. וא"כ הדבר הרי החמץ בתוך המינים ההם יש בו כזית בכא"פ והמים אי אפשר לצרף. שהרי במים ההוא נותן טעם. למה הדבר דומה להא דכתב הרשב"א ומבואר בש"ע ביור"ד סי' צ"ח בנתערב במינו ושאינו מינו ונשפך דאמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו. והכא אם תסלק המים כאילו אינו הרי יש בו כזית בכא"פ: יט) וכל זה לפי היסוד מוסד דטעמו ולא ממשו ג"כ עובר בב"י כנ"ל. וגם אין לצדד היתר עפ"י שיטת הסוברים טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא אפי' בכזית בכא"פ והוא שיטת רש"י בע"ז. דלשיטתו טעם המינים השנויים במשנתינו טעם אית בהו כמ"ש רש"י להדיא בסוף הסוגיא. וה"ה ביי"ש שלנו וחשוב טעם. ושוב עוברין בב"י אפי' אין בו כדא"פ. דאי טעמא ולא ממשו מותר אין מוכרחים לסברא דקיוהא כנ"ל באריכות: כ) ועתה נשובה ונראה אם יש ליי"ש זה היתר לדעת שום פוסק. ולדעת הטור דמיקל מאד בתערובות חמץ דמותר לשהותו. הוא משום דאין בו כדא"פ. דאי משרף קשריף לי' בטלה דעתו אצל כל אדם. ובנ"ד אף לפי מה שבארנו היי"ש הוא עצמו של חמץ. וא"כ אינו דומה לשכר המדי דכתב רש"י משום דאין לך אדם שותה ב' וג' כוסות שלא ישהה בנתיים. דהכא אפי' בכוס א' יש בו כזית חמץ שכולם חמץ. שהרי משבעים ושנים טעפ שעורין וקמח נעשין שבעים טעפ אקוויט ונכנס הטעם בשבעים טעפ הנ"ל. וכל טאפ אקוויט יש בו טעם מטאפ חמץ. מ"מ י"ל כיון דלגבי מינים האחרים חשוב קיוהא בעלמא ולא טעם. שוב אזלינן רק בתר הממש ואינו חמץ רק לפי ערך ושוב בשותה ב' וג' כוסות אין בו כזית בכא"פ:) כא) אך זה אינו דהא חזינן בחומץ האדומי אף שאין בו ממש ולא טעם רק קיוהא בעלמא אם הי' בו כזית בכא"פ הי' עובר עליו. דהא לר"א דאית לי' היתר מצטרף לאיסור חייב כיון דמצטרף ואיכא כזית וה"ה לרבנן בכזית בכא"פ. ע"כ דבאיכא כזית נחשב הקיוהא לשיעור אף שאין בו ממש, וא"כ ה"נ שפיר נחשב כזית בכא"פ אף שאין ממש בכא"פ ולא טעם רק קיוהא. ועוד דהא במין במינו נמי אמרינן טכ"ע. רק דכשיש רוב נתבטל. ובפחות מרוב תלוי בטכ"ע כמ"ש התוס' בשמעתא דזרוע בשולה. וא"כ ה"נ חשוב טעם היוצא מן החמץ והוי כזית בכא"פ. ושוב לא נתבטל משום הקיוהא כמו בכותח הבבלי אם הי' בו כזית בכא"פ אינו בטל משום הקיוהא. כב) הנה בררנו שהיי"ש הוא חמץ גמור ועוברין עליו בב"י וב"י לכל הפוסקים ואם עבר עליו הפסח אסור בהנאה בלי שום צד היתר. ומ"מ יש נ"מ. דלדעת הפוסקים טעמו ולא ממשו דרבנן ואין האיסור אלא משום דהוי כזית בכא"פ אם לא נחשוב המים. או אפי' נחשוב המים אלא משום דעוברין