אבני נזר אורח חיים תרכו

אחר שיתבטל להיות כמותו ושוב חייב מדכתיב נפש לרבות את השותה. וכן מוכח מדבריו שכתב ושכר המדי נמי אין שותה איזה כוסות שלא ישהה בנתיים. משמע דאם הי' שותה כזית בכא"פ הי' חייב. ועל כרחין דחשוב ממש. דבטעם לחוד אפי' איכא כזית בכא"פ פטור (וכ"כ כל האחרונים לשיטת רש"י. המנחת כהן והפרמ"ג או"ח ושאר אחרונים. וכן באמת משמעות דבריו להדיא]. והא דכתב דרבנן ס"ל דטעמו ולא ממשו פטור היינו דמאן דמחייב בטעם לבד ס"ל דנהפך היתר להיות איסור כיון שההיתר יש בו טעם מהאיסור כמו שפירש"י (דף מ"ד) ד"ה חייב בכזית ובד"ה מפת ומיין אבל למאן דלית לי' טעם כעיקר אף ביש בו ממש בעי כזית בכא"פ וכמבואר בדבריו בד"ה מפת ומיין אף דשם יש בו עיקר וממש וכדפירש בד"ה טע"כ היכי דליכא מידי עיקר אלא טעם יעיי"ש היטב. וע"כ ר' יוחנן בע"ז (ס"ז) דס"ל טעמו ולא ממשו דרבנן ס"ל בטעמו וממשו מ"מ בעינן כזית בכא"פ. וע"כ רבנן דפטרו בליכא כזית בכא"פ סברי טעמו ולא ממשו דרבנן. וא"כ כיון דלרש"י במינים אלו יש בהם טעם חמץ וממשו לבד בחומץ האדומי שאין בו ממש. ואפשר דאף בזיתום. וע"כ בד"ה הנח לכותח לא פי' כלום רק אכותח ושכר. ואינו מוכרח] וא"כ אף באכילתו עובר כמו בחצי שיעור אלא שאינו חייב מלקות. וע"כ עובר נמי בב"י. ושוב אין לומר כיון שאינו עובר על אכילתו ממילא אינו עובר בב"י. דהא כל פורתא גם לענין אכילה יש בו דין ח"ש. ואם יאכלנו עם פחות מכשיעור חמץ אחר יתחייב מלקות. וה"ה לענין ב"י אם ישהנו עם ח"ש אחר. וה"ה אם השההו כולו כאחד כמו שהוא בתערובת. דמאי שנא. וכן הוא דעת הר"ן באמת. ואזיל לטעמי' דפסק בחולין דטעמו ולא ממשו דרבנן. ולדידהו אף בטעמו וממשו פשיטא דלא נהפך וכנ"ל. וא"כ אינו מוכרח לומר לקיוהא בעלמא וע"כ עובר בב"י. משא"כ הטור לטעמו דפסק דנהפך. וע"כ דלקיוהא בעלמא. וא"כ נתבטל. ומה"ת אינו עובר בב"י ומותר להשהותו: י) העולה מכל הנ"ל דביש בו כזית בכא"פ בעיני' אף דאם יאכלנו ע"י טיבול לא יהי' בו כבא"פ עובר בב"י מה"ח. וכל הפוסקים שוים בדבר זולת הרא"ש והטור. ומהתימה על מרן הרב בש"ע בסי' תמ"ב שכתב דבהפסד גדול מאד יש לסמוך לאחר הפסח על האומרים דכל שאין בו כבא"פ כדרך שתייתו אינו עובר בב"י. וכתב שהוא דעת הרי"ף והר"ן והתוס' והרא"ש. והוא תמוה מאד. שבר"ן מפורש להיפוך ובהרי"ף אין שום משמעות. ובין לשיטת הה"מ ובין לשיטת הכ"מ אף להרי"ף עובר בב"י. ומתוס' ג"כ הבאנו ראי' ברורה מדבריהם בנזיר דעובר בב"י. ולא נשאר לנו רק שיטת הרא"ש והטור בנו. וכיון שלכל הפוסקים שוים לאסור וכפסק הש"ע. והרמ"א לא הגיה עליו. ודאי אף בהפסד גדול יש לאסור. ואין לסמוך על דעת יחידית שלא נזכר בש"ע אף באיסור דרבנן. והרב ז"ל שהיקל הוא לפי דעתו שהי' סבור שכן חבל נביאים מתנבאים ואעפי"כ לא היקל אלא בהפסד גדול מאד. וא"כ אנחנו אף בהפסד גדול לא נקל: יא) וזה כשיש בו כזית בכא"פ בעיני'. אבל באין בו כבא"פ כלל כתב הה"מ שאינו עובר וכן דעת התוס'. וכבר כתבנו לעיל טעם התוס'. או אפשר דסובר כדעת הרמב"ם דכשאין בו כבא"פ זה נקרא טעמו ולא ממשו ומותר מה"ת. וע"כ אינו עובר בב"י: יב) אולם הה"מ הביא בשם יש גאונים והרמ"ך שעובר בב"י וכן משמעות דברי הר"ן שכתב הטעם משום דלא נתבטל. אף באין בו כבא"פ לא נתבטל. שהרי כתב אף לרבנן אסור מה"ת כמו שאר ח"ש, וכן לפי מה שהכרענו לדעת רש"י דאף לחכמים עובר בכותח הבבלי בב"י, ולרש"י דס"ל דאף לרבנן באכלו בעיני' פטור אין חילוק בין יש בו כזית בכא"פ ובין אין בו. והכ"מ הכריע כהאומרים דאף באין בו כבא"פ עובר בב"י. וכתב ג"כ בדברי הרמב"ם כן. והב"י הקשה על הטור שסתם ולא פירש דלהרמב"ם אם אין בכותח אפי' בעיני' כזית בכא"פ אינו עובר בב"י. והנה כזה עשה הוא עצמו בש"ע. שסתם דתערובת חמץ עוברים בב"י ולא חילק, ותמה על עצמך. ואמנם הדברים פשוטים שלא תקשי רק על הטור שכתב הרמב"ם סובר שעובר בב"י משום דסובר כר' אליעזר. וא"כ הי' לו לחלק בין אין בו ליש בו. דהא לא קי"ל כר"א באין בו כבא"פ. אבל הב"י לטעמי' בכ"מ דאף באין בו כא"פ עובר בב"י וכן דעת רש"י והר"ן כנ"ל. ובאמת דעת הכ"מ ברמב"ם קשה לומר כן. כיון דלהרמב"ם כשאין בו כא"פ חשיב טעמו ולא ממשו ואינו אסור אלא מדרבנן ונתבטל לענין אכילה ואיך יעבור בב"י. ואפשר דדווקא בשאר איסורין אינו עובר אלא מדרבנן. אבל בחמץ אדרבא כיון דלענין ב"י לא נתבטל אף לענין אכילה לא נתבטל. ומ"מ אינו חייב במלקות כיון דלא אכיל כשיעור הצירוף בכא"פ: יג) ואמנם לענין הלכה כיון דקי"ל ביו"ד סי' צ"ט באינו מינו ונשפך הוי ספיקא דאורייתא דטכ"ט מה"ת. א"כ אף באכילה הוי חצי שיעור. וממילא לענין ב"י הוי שיעור שלם כנ"ל. ואף שלהתוס' ג"כ טכ"ע דאורייתא ואעפי"כ ס"ל דאין בו כדא"פ פטור. היינו דאזלי לטעמייהו דנהפך ההיתר להיות איסור. וא"כ קשה מ"ט דרבנן דפטרי. ועל כרחין דחשיב רק קיוהא בעלמא ולא טעם גמור וכדברי הטור וכשאין בו כא"פ נתבטל. וע"כ אינו עובר בב"י. אבל לפסק הש"ע דטכ"ע דאורייתא ולא נהפך. שהרי המחבר פסק באו"ח סי' ר"ח בעושה עיסה מחטין ומיני קטניות אינו מברך בהמ"ז אלא באכל בכא"פ. וא"כ גם בחלה פטור דהא בהא תליא יע"ש במג"א ועל כרחין דלא נהפך. וא"כ שוב י"ל כפשטו וכדעת רש"י דהוי טעם גמור. וכיון שלא נתבטל ממילא עובר בב"י. ופסק הש"ע ברור בלא גמגום בעזה"י ומ"מ בעבר עליו הפסח נ"ל לפסוק בזה היינו באין בו כזית בכא"פ בעינו כמ"ש הרב ז"ל להקל בהפסד גדול מאד כיון שהה"מ והתוס' והרא"ש חולקים כנ"ל: יד) ועתה נבאר דבר שיש בו טעמו ולא ממשו אם עוברים עליו בב"י והנה ראיתי בחק יעקב ריש סי' תמ"ב שכתב בשם עולת שבת דעובר עליו ג"כ בב"י וב"י. והוא ז"ל חולק עליו. וכ"ש אם נתבשל בכלי בן יומו שבודאי אינו עובר עכ"ל. ונוראות נפלאתי דמשמע דמתחילה לאו בטעם שקיבל מכלי איירי אלא בטעם גמור. והרי משנה שלימה שנינו ואלו עוברין בפסח. ופרש"י עוברין בב"י וב"י וקחשיב שם חומץ האדומי ומפרש הגמ' דשדי בי' שערי להחמיצו ופרש"י שעורים שלמים. וא"כ לא נכנס ביין אלא טעם שעורים ואעפי"כ עובר עליו. וברמב"ם כתב תערובת חמץ עוברין עליו בב"י כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא בזה וכתב עלה הה"מ פרש"י במתני' וכתב שכן פירשו הגאונים, ובטח גם הרמב"ם פי' כן וממנה למדין דין זה, וא"כ כל הפוסקים שוים דאף בטעם לבד עוברין