אבני נזר אורח חיים תרכה

א) תשובה. הנה השאלה נחלקת לג' חלקים, האחד אם אקוויט הוא חמץ מה"ת ועוברין עליו בב"י מה"ת. הב' אם יש בקנין הזה ממש או לא ומחוייב לבערו בפסח. הג' אם עבר עליו הפסח ולא ביערו. מה דינו: ב) הנה בש"ע או"ח סי' תמ"ב תערובות חמץ עוברין עליו בב"י ובבי"מ כגון כותח הבבלי ושכר המדי כו' והוא לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ומצה ה"ח. ונחלקו בו המפורשים. דעת הה"מ דקאי אכותח הבבלי דמיירי בי' בפרק א'. והיינו ביש בו כזית בכדי אכילת פרס, וכן נראה לי' להה"מ עיקר להלכה, ואולם כוונת הרמב"ם צל"ע. ובפרק א' כתב ליישב השגת הראב"ד שהקשה דהא כותח הבבלי אין בו כדי אכילת פרס. ותי' הה"מ דהא בעיני' אית בי' כדא"פ רק שאין דרך לאוכלו כך. אבל אם אוכלו כך ודאי חייב. וז"ש במה דברים אמורים שאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס. וא"כ העולה מזה לדעת הה"מ בתערובת שיש בו כדי א"פ כזית חמץ אף כשאם אוכלו כדרכו אין בו כדא"פ עובר עליו בב"י וב"י מה"ת אף לרבנן: ג) ובטור סי' הנ"ל לרבנן אפי' לאו אין בהם אלא איסורא בעלמא. ולדבריהם מותר לשהותם ופסק הרמב"ם כר' אליעזר שכתב תערובת חמץ עוברין עליו בב"י עכ"ל הטור. ופירש הב"י דבריו דאף דלהרמב"ם לא מחייב באכילה אלא באכל כזית בכא"פ. ובהא הטור נמי מחייב דרבנן מודו בהא כדאמרינן בגמ' הנח לכותח כו'. מ"מ החילוק ביניהם דלהרמב"ם מחוייב באכלו בעינו שלא כדרכו. ועל כן כיון שיכול לבוא לידי מלקות באכילתו עובר עליו בב"י ובי"מ, ולהטור אפי' אכלו בעיני' פטור ומותר לשהותו. ואמנם לפי דברי הה"מ שאף הרמב"ם פוסק כחכמים ומ"מ באוכלו בעיני' ודאי חייב, א"כ הרי"ף שפוסק להדיא כחכמים ג"כ סובר שעוברין עליו בב"י. ולשיטת הכ"מ בפ"ד מה' חו"מ ה"ח לשיטת הרמב"ם אפי' אין בתערובת כזית בכא"פ עובר בב"י. אף שפטור על אכילתו. א"כ אף לרבנן עובר בב"י. כיון דאיסור ב"י אינו תלוי באיסור אכילה. באופן שבין להכ"מ ובין להה"מ עובר עליו בב"י על מינים השנויים במשנתינו לכ"ע: ד) ולדעת התוס' לכאורה אינו עובר עליו בב"י וב"י אפי' לר' אליעזר, שהרי הקשו על פירש"י שפירש ואלו עוברין בב"י וב"י ואין נראה לר"ת דמשמע כל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הי' חייב אי לאו דרביי' קרא ומהכ"ת לעבור בב"י עכ"ל, משמע דאף בכותח הבבלי וחבריו אינו עובר בב"י אף לתנא דמתניתין. וכ"ש לחכמים, אך זה אינו שהרי בנזיר (דף ל"ו) פירשו התוס' דהא דאמר דבכותח הבבלי לית בי' כזית בכא"פ דאי קשריף ואכיל לי' דאית בי' כזית בכא"פ בטלה דעתו, ובהא לא מיירי תנא דמתני'. אבל ודאי אי אכל לי' כך מחייב, מבואר דס"ל דאפי' לרבנן חייב אי אכל לי' בעיני'. וא"כ לא נפיק מקרא דכל מחמצת. דהא לרבנן לית להו ריבוי דכל. ואעפי"כ חייב אי אכל לי' בעיני' ואפי' כרת חייב [וכמו שהקשה הה"מ להרמב"ם] וא"כ בב"י נמי עובר כיון שמשהה אצלו כאחד. והא שהקשו לפרש"י ז"ל לא הקשו רק מנוקשה: ה) שוב ראיתי בר"ן שכתב כן להדיא דקושיית התוס' אינו מחמץ ע"י תערובת דכיון שלא נתבטל ממילא עובר בב"י עיי"ש. וגדולה מזו משמע בהר"ן דאפילו אין בתערובת כזית בכא"פ אף בעיני' עוברין עליו בב"י כיון דלענין אכילה ג"כ חצי שיעור הוא. ולענין ב"י שיעור שלם הוא כיון שמשההו כאחד. אך בזה התוס' אינם סוברים כן. שהרי כתבו בריש פסחים וז"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה וע"י תערובות אע"ג דליכא ב"י לפיר"ת דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה, וא"כ למ"ד דכ"ש ע"י תערובת כו' וכוונתם בחמץ ע"י תערובת דלית בו כזית בכדי אכילת פרס. דוודאי אף בהא הוי קו"ח מנוקשה שהרי בגמ' יליף קו"ח מנוקשה היכי דאכיל לי' ע"י טיבול דליכא כזית בכא"פ. וא"כ ה"ה באין בכל התערובת כזית בכא"פ דהוי קו"ח מנוקשה. ובזה ס"ל דאינו עובר בב"י ואף שמשההו כאחד כדבעינן למימר לקמן. אבל ביש בו כזית בכא"פ כשאוכלו כאחד הדבר ברור דלדעתם עובר בב"י כיון דס"ל כשאוכלו בעיני' חייב כרת דהוי חמץ גמור. ומהיכי תיתי שלא יעבור בב"י: ו) ולשיטת רש"י דס"ל דלרבנן פטור כשאוכלו בעיני' דפירש בטלה דעתו ולאו אכילה היא לחייב עלה. וא"כ י"ל לדעתו דאף שפירש במתני' דעוברין בב"י. מ"מ זה אינו אלא לתנא דמתני' דאתי כר"מ וכר"א, אבל לחכמים דפטרי על אכילתו אף בב"י אינו עובר עליו או י"ל דס"ל כהכ"מ דאפי' אין בו כזית בכא"פ כלל דקי"ל דפטור על אכילתו עובר בב"י. וא"כ אף לרבנן חייב: ז) ויש להכריע כפירוש הזה מדמקשה בגמ' מאן תנא נוקשה בעיני' וחמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא ארישא דאלו עוברין ובשלמא לפי' התוס' דאלו עוברין מן העולם מדרבנן לא מצי פריך רק מסיפא. אך לרש"י דאלו עוברין בב"י ועל אדם העובר קאי על כרתין הוא מה"ת [כדאמרינן בחולין (דף ק"ט:) מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא. משמע דלישנא דעובר הוא מה"ת] ולישנא דעובר טפי משמע מלקות מלישנא דאזהרה דחצי שיעור נמי נקרא דאיתא באזהרה אף דאין בו מלקות. אלא ודאי לרש"י עוברין בב"י לכ"ע ולא מצי פריך מרישא: ח) אך משמעות הרא"ש דלר"ת אינו עובר בב"י אף בחמץ ע"י תערובת. וכן כתב הטור דלרבנן מותר להשהות מינים אלו השנויים במשנתינו כיון דאינו עובר באכילתן אפילו אכיל בעיני'. ונלפענ"ד ביאור דבריו דלא תקשי כמ"ש הר"ן דכיון דלא נתבטל ממילא עובר בב"י. דהנה הטור כתב לקמן דמינים אלו אין בהם טעם דלקיוהא בעלמא עבידי. ומ"מ ביש בו כזית בכא"פ חייב. ועל כן באין בו כזית בכא"פ באמת נתבטל והטור בזה לטעמו דפסק כר"ת בסי' תנ"ג דטעם כעיקר שנהפך כו' וא"כ רבנן דפטרו בכותח הבבלי על כרחין משום דלית בהו טעם: ט) אבל רש"י שסובר בסוף הסוגיא דטעמא דרבנן משום דטעמו ולא ממשו דרבנן. הרי דס"ל דיש בו טעם. ועל כרחין דממש נמי יש בהם. דאל"כ אפי' יש בו כזית בכא"פ יפטור. דכן דעת רש"י פרק השוכר את הפועל דטעמו ולא ממשו פטור אפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס. ועל כרחין דכותח הבבלי ממש נמי יש בו דשדי בו פרורי דנהמי. וכן בשכר המדי דמתערב מי שעורים עם מי תמרים דאינו נמוח בממש