אבני נזר אורח חיים תרכג

לא מבעיא אם אין דעתו לחזור דאסור. אלא אפי' דעתו לחזור אסור דאף בני מקומו אם הי' הולכין לכאן הי' נוהגין בו איסור

מד) ויש לעיין דהנה דין הראשון ודאי נכון כיון דאף בני עיר זו לא נהגו בו איסור אלא במקומן. ולא דמי לשאר מנהגים דאף אם הלך אחד מהם למקום אחר ודעתו לחזור אסור. היינו משום דלא חל התקנה רק על בני עיר זו. אבל על בני עיר זו חל האיסור שלא לעשות בשום מקום. מה שאין כן הכא כנ"ל. אבל דין השני צריך עיון דנהי שאין ראי' מאנשי מקומו. מכל מקום האיך יכולים בני עיר זו לאוסרם עליו כיון שדעתו לחזור ואינו מהם ויש לומר שאף הפר"ח אין כוונתו אלא שראוי לנהוג בו חומרא]

מה) אמנם נראה שדינו ברור. דהנה בסי' תס"ח כתב הכנה"ג בשם רבו מהרי"ט הביאוהו גם הפר"ח שם דהא דפקע חומרי מקום שיצא משם כשאין דעתו לחזור. היינו דווקא כשנתיישב בעיר שנוהגין היתר. אבל כשנתיישב בעיר שאין שם מנהג קבוע לא פקע מיני' חומרי מקום שיצא משם. ונראה שכן דעתו דודאי העיר ההוא עצמה אם באתה לשאול מתירין להם אחרי שאין להם מנהג לאסור ומדינא מותרין. אך הבא לשם ממקום אחר אסור ולא אמרינן דנעשה כבני עיר זו. ויוכל לנהוג כמו שירצה. כיון דאין התנגדות למנהג עירו ממנהג עיר זו נשאר מנהג עירו במקומו

מו) ולפי זה נראה דהוא הדין להיפוך בחומרי מקום שהלך לשם ודעתו לחזור דאם אין התנגדות ממנהג עירו לעיר שבא לשם חייב לנהוג כמנהג עיר שבא לשם. דהא הר"ן ז"ל מדמה חומרי מקום שיצא משם ודעתו לחזור לשהלך לשם ואין דעתו לחזור. והוא הדין שמדמין שהלך לשם ודעתו לחזור לשיצא משם ואין דעתו לחזור. ועל כן בהלך ממקום שנוהגין היתר שאין ראי' ממנהגם שיש לנהוג היתר באתרא דשכיחי פרס ועזני'. ועל כן חייב לנהוג בחומרי מקום שהלך לשם. ואף אמנם שהפר"ח אפשר לא כיון לזה אלא שראוי לנהוג חומרא ולא שמחוייב. מכל מקום נראה לי ברור כמו שכתבתי

מז) וראי' לזה מהא דאמרינן בפרק בני העיר והובא ביור"ד סי' רנ"ו ס"ו במי שהלך בסחורה לעיר אחרת ופסקו עליו אנשי העיר צדקה דחייב ליתן להם מדינא לא מפני חשד. ועל כן כשחוזר לעירו אינו נוטל אותה מהם לחלק לעניי עירו וכתב הט"ז דכיון שהוא בעיר ההוא נגרר אחר העיר ההוא יעיין שם. וקשה דהא קיימא לן כשדעתו לחזור דהוא כאנשי עירו. ועל כרחין צריך לומר דבאמת כשהוא בעיר אחרת הוא נגרר גם כן אחר העיר ההוא. אלא שמחוייב יותר לשמוע לאנשי עירו שאינם מחזיקים במנהג זה ומתירים אותו בפירוש. אבל כל שאין התנגדות למנהג ההוא מאנשי עירו. שפיר מחוייב לשמוע לעיר שהוא שם

מח) ולפי זה קשה בההוא דרב ספרא כיון שהחילוק במקומות ואף בני א"י מודים שבני חוץ לארץ מחוייבים לעשית ב' ימים אף שדעתו לחזור מחוייב לנהוג בישוב מדינא ולמה אמר לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת תיפוק לי' דמדינא אסור. וצריך לומר כיון דר' ספרא הלך לאתרא דמקלעו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי כמו שכתבו התוספות ריש פרק לולב וערבה ולדידהו אסור רק משום גזירה. והוא דלא הי' שם רק בניסן ולא שייך גבי' גזירה ולא אסור בישוב רק משום שינוי מחלוקת. נמצא שדינו של ר' ספרא הוא דין אחר ממש. וזה בזמן שהי' מקדשין על פי הראי'. אבל בזמן הזה דטעם האיסור הוא משום דזמנין גזרו המלכות גזירה. ואף בני ארץ ישראל מודים שבני בבל יש להם לנהוג בגזירה מחמת מנהג אבותיהם כדשלחו מתם הזהרו כו' וגם מודים למנהג אבותיהם שעשאה כהלכה מחמת ספק. שפיר מחוייבים בני ארץ ישראל שבאים לכאן לנהוג חומר זה מדינא אף בדעתם לחזור. וזה טעם שלא הביאו הרי"ף והרא"ש הא דרב ספרא דאינו ענין לזמן הזה

מט) וידעתי גם אני שכל העולם הבאים מארץ ישראל לחוץ לארץ עושים בהיפוך שמתפללים כאן תפלת חול. ואולי יש ליישב זה. והנראה לפי עניות דעתי בדעת שלשה עמודי הוראה כתבתי

נ) שיטת הרמב"ם דאין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא מדינא ושהלך לשם מפני המחלוקת ואפילו בצנעא. ובדעתו לחזור רק בפרהסיא. והקשו עליו משמעתא דמגרומתא דבאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם [ומה שתירץ מעכ"ת בתירץ הג' אשר יותר מסתבר בעיניו. הוא תירוץ הש"ך והחק יעקב ותימה שכתב זה לתירוץ חדש]

נא) והנה יש לעיין בדבריו שבהלכות שביעית כתב סתם דהמוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו או להיפוך חייב לבער דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ולא כתב הטעם משום מחלוקת כמו שכתב כאן. ומשמע דמדינא אסור. והוא סותר למה שכתב כאן דאפי' אין דעתו לחזור אינו אסור רק מפני המחלוקת. ואף אם נאמר דהכא דתלוי במקום טפי יש לילך אחר מקום שהלך לשם, אכתי קשה דאם כן המוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו אמאי חייב לבער כיון דדינו כמקום שלא כלו ואין לומר משום דחל עליהם שם איסור פעם אחת. דהא כתב הטעם משום דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם

נב) על כן נראה דהרמב"ם סובר דבאין דעתו לחזור הוא שקול ונותנין עליו כל החומרות כיון שנחשב משתי עיירות. אך זה במקום שאין הכחשה בין בני עיר זו לזו. ועל כן בפירות שביעית שתלוי בפירות והפירות אין בדעתו להחזירן נותנין עליהן שתי החומרות מדינא מה שאין כן בדבר התלוי במנהג בני, עיר ובני עיר אחת אינם מחזיקין במנהג חברתה ואומרים שהוא מותר. על כן באיש הזה שהוא משני עיירות יש ספק לאיזה ישמע ועל כן מוקמינן בחזקה קמייתא היינו כעיר שהלך ממנה כמו שהי' מתחילה ואינו אסור מדינא בחומרי מקום שהלך לשם אלא מפני המחלוקת רק בדעתו לחזור ודאי נחשב כעיר שיצא משם לגמרי כיון שבאין דעתו לחזור הם שקולין. ועל כן בדעתו לחזור שניתוסף מעלה שיהי' כאנשי עירו. הרי הוא כמוהם

נג) והשתא ניחא סוגיא דמגרומתא. דהנה לפי מה שכתב הר"ן בתשו' דר"ז הי' סובר בעצמו שמותר רק שהי' צריך לשמוע דברי רב