אבני נזר אורח חיים תרכב

דהכא המצוה שיעשו כולם. אלא שהם טמאים ופומייהו כאיב להו שאין יכולים. אם כן שפיר יעכב השירה שלא יוכלו לעשות הפסח ומהאי טעמא אפי' לאותו צד דנשים בברכת המזון דאורייתא דכתבו התוספות ברכות הטעם כיון שאינם מחוייבות אינו מעכב. מכל מקום בפסח כיון שהחיוב שיהי' ציבור ויהי' כל הפסחים בשירה יעכב

ח) ומה שנראה לי בזה על פי דברי הש"ס מועד קטן (דף י"ד:) אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. וצריך להבין דזה מצינו בשחרר עבדו והשלימו לעשרה שגורם מצוה לכל הציבור. אבל הכא לא יבטל ממצוות הרגל רק הוא האבל לבד ומה זה מצוה דרבים. ונראה מזה על פי המבואר בש"ס ראש השנה (דף כ"ט.) דמשום כל ישראל ערבין זה בזה חשוב בר חיוב לענין שיוכל להוציא האחר אחר שיצא בעצמו. וכן לענין שיעבור בבל תוסיף דחשיב זמנו הואיל ואי מתרמי ציבורא אחרינא הדר תקע להו. ומכל מקום מי שאינו בר חיוב אינו מוציא. וצריך לומר דאינו בכלל ערבות אלא מי שמחוייב בעצמו. ועל כן יש לומר דבמצוות אבל אינו מחוייב אלא הוא האבל. אבל במצוות שמחת יום טוב דודאי כל ישראל מצווים עליו ושפיר חשוב עשה דרבים שמחת יום טוב. ומקרא מלא הוא בעכן שמעל בחרם חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגו' ונקראת עבירת עכן על כל הכלל. וכל שכן במדה טובה מרובה שמצוות היחיד כאלו כל הכלל עשו

ט) אך כל זה במצוה שהכל מצווים עלי'. ועל כן יש לומר דגם כשעושה הפסח רק אדם אחד או שנים נקרא קרבן ציבור. כיון שכל הציבור מצווים שיקריב יחיד זה וכמו בברכות אחר שיצא. ודווקא בקרבן יחיד שאין הכל מחוייבים דאז אינם ערבים עליו וכנ"ל באבל. אבל בפסח הכל מצווים עליו אלא שהם אינם יכולים מפני שהם זבים. ועל כן טעון שירה. וזה הטעם בפסח שני שהי' טעון הלל בעשייתו אף שקרבן יחיד הוא וקרי לי' בפרק הוציאו לו קרבן יחיד. מכל מקום לענין זה נקרא קרבן ציבור כיון שהכל מחוייבין עליו אלא שיצאו בראשון. ועל כן שפיר נקרא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שכל ישראל מצווים על שחיטה זו שהיחיד עושה. מעתה דברי התוספות קידושין נכונים דכל זה לאחר שעברו ישראל הירדן דנעשים ערבים. אבל במדבר דעוד לא הי' ערבות לא הי' אפשר לעשות הפסח במיעוט ציבור מחמת טעמים הנ"ל

בנך הדוש"ת הק' אברהם

סימן תקלט

ב"ה

שאלה. קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה. אם יספור מכאן ואילך בברכה או בלא ברכה. והביאני לידי ספק זה יען שמעתי קול הברה שאחד מן הגדולים ז"ל אשר לפנינו הורה לספור בלא ברכה. אך איננו בבירור אם הורה כן. ונחזי אנן

א) תשובה. בראש השנה (דף כ"ח.) כפאו ואכל מצה יצא, ופריך עלה כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. אלא שכפאו פרסיים. והנה מבואר בכפאו שד לא יצא וכשחוזר לחלמותו מחוייב לאכול מצה פעם אחרת. וכן כתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות חמץ ומצה הלכה ג' אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה הי' בשעה שהי' פטור מכל המצוות עכ"ל. ומבואר דמצוה שעשה בעת שהי' פטור מן המצוות לא הוי מצוה כלל. והכי נמי הספירה שספר בקטנות אינה נחשבת ספירה. ושוב תלוי במחלוקת הפוסקים אם לא ספר יום אחד אם מחוייב לספור שאר ימים וסופר בלא ברכה

ב) וראיתי להטורי אבן שם כתב טעם אחר משום דמעשיו של שוטה כמתעסק דיינינן לי' כדאיתא בחולין (דף י"א) דקטן ששחט עולה פסול כמו מתעסק בקדשים שלא ידע שהוא קודש. והכי נמי כאילו לא ידע שזה מצה והיום יום טוב. וטעם זה נוכל לומר גם כן בספירה. הגם דלכאורה לא דמי דהא חרש שוטה וקטן יש להם מעשה ואין להם מחשבה. והיינו אם המעשה עצמה מוכיח על מחשבתו כגון שחוקק אגוז לשם כלי נעשה כלי. אבל אם שחט קרבן שאין שחיטתו מורה שלשם קרבן שחט הוי מתעסק. ואף שאומר בפה ששוחט לשם קרבן. השחיטה לשם קרבן חשיב מחשבה לבד. והתינח בשחיטת קרבן שהמעשה והדיבור שני דברים. וכיון שאין המעשה בעצמה מוכיח לא מהני. אבל הכא שדיבור הספירה הוא המעשה. וספירתו מוכיח על עצמה שיודע מה הוא סופר הוי כמו יש להם מעשה ומהני. כן יש לחלק. אך אכתי למה דקיימא לן מצוות צריכות כוונה ואינו מוכח שסופר לשם מצוה. ואי משום הברכה שמוכיח. והרי הברכה אינו עצם הספירה. ושוב דומה לאומר בעת שחיטת הקרבן שלשם קדשים שוחט דלא מהני

השמטה להלכות יום טוב

סימן תכד

מג) ובעיקר מילתא דר' ספרא יש לעיין אמאי לא הביאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. והנראה בזה דהנה צריכין להבין מה השמיענו ר' ספרא במה דאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת הלא מתניתין דמקום שנהגו הוא. ואמנם נראה דההוא דר' ספרא אינו ענין למשנתינו. דהנה הפר"ח ביור"ד סי' פ"ב כתב דלדעת הרשב"א דמקום שנוהגין איסור במין עוף אחד אין סומכין על מקום אחר שיש מסורת דחיישינן שמא באותו מקום יש מין עוף טמא הדומה לו ועל כן אסרוהו ולא משום דלא הי' להם מסורת. וכתב הפר"ח דהא פשיטא דהבא ממקום שנוהגין איסור למקום אחר דאפילו דעתו לחזור מותר דלא אסרוהו אלא משום שבאותו מקום שכיח עוף טמא הדומה לו ואלו הלכו כולם למקום אחר אף הם אוכלים אותו אבל הבא ממקום שנוהגין היתר למקום שנוהגין איסור