אבני נזר אורח חיים תרכא

סימן תקלז

ב"ה שנת תרס"ח לפ"ק

להרה"צ כו' מו"ה יחזקאל הכהן זצ"ל מרדאמסק

שמעתי ותרגז בטני כי נתעורר מחדש לעשות מצות על מאשין. וכבר התעוררו הגאונים הצדיקים האמתים ה"ה כבוד אדמו"ר זצ"ל מגור והגאון הקדוש זצללה"ה מסאנדז והגאון הקדוש זצללה"ה מטשעכנאווי לאסור אותם בהחלט יען כי טומאתם בשוליהם ותחתיהם תעמוד הבהרת כי חמץ המה. ועוד כמה גדולים וצדיקים שאסרו אותם. וכבר מאיזה שנים התחילו כן בעירכם ונתבטלה תיכף. ועתה נתעורר מחדש. וחסידים הלכו אל הרב דקהלתכם ואמר שאינו רוצה להתערב לא לאיסור ולא להיתר. אך הראה להם מכתב מהרב המתיר הוא הרב מבערזאן שהתיר גם מצות אלו. אך מה יועיל זה בהיתירו. הכי גדול הוא מהרב מלעמבערג ר' יוסף שאול ז"ל שהתירם. ועם כל זה לאשר גדולים הנ"ל אשר קטנם עבה ממתניו בתורה וביראת שמים אסרום בהחלט נתבטלה דעתו. וידוע כמה הרעיש אדמו"ר זצ"ל מגור על מצות אלו. ואמר שהמתירים ניכר ממעשיהם שחפצם לנשל מכל מצוה מעט מעט וכוונתם לעקור את הכל. עתה מה יוסיף הרב מבערזאן בהתירו. ומה יערוץ הזבוב בשריקות קולו בין הכפירים וכבר קבלו במדינתינו דעת האוסרים והוא במדינתינו איסור תורה ממש. לזאת אנו מחוייבין לעמוד בפרץ. בפרט בדור הזה אם נניח להקל באיסורים ואף באיסור חמץ ראש תורתנו הקדושה ירומו יד. והיא כעין ערקתא דמסאני יען הוא גזירה ונוגע לכלל. ומה לי גזירה מעכו"ם ומה לי מרשעי ישראל מרימים יד במצוות. לזאת מבוקשני כי כבודו ילך לבית הכנסת ולבית המדרש ויפרסם איסורם ברבים. ויהא רעוא דתיתי בשורתא טבא מיהודאי דלא יעידון מאורייתא ויחוג החג הבא עלינו לטובה בקדושה וטהרה וינצל ממשהו חמץ כנפשו ונפש הדוש"ת

הק' אברהם

סימן תקלח

ב"ה יום א' קרח

שוכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י

א) מכתבך הגיעני. ואשר הקשית בתוס' קידושין (דף ל"ז:) שכתבו שעל כן לא עשו במדבר אלא פסח אחד על פי הדיבור. משום שרובם ערלים היו. ועל זה הקשית דמכל מקום יעשו המיעוט. דבפסחים (דף פ.) משמע דווקא רובם זבים ומיעוטם טמאי מתים אינם עושין בראשון ולא בשני אבל מיעוטם טהורים הטהורים עושים עכ"ד

ב) וראיתי במהרי"ט בחי' שעמד בזה קצת באופן אחר. דמהתם משמע שהזבים אינם נחשבים במנין רוב כמו אותם שהיו בדרך רחוקה. ועל זה תירץ מהרי"ט דהכא הם עצמם לא הי' ערלים רק בניהם. וכיון דבעצמותם חזיין נחשבים במנין ומעכבים על המיעוט שלא יהיו נקראים קהל

ג) ודבריו תמוהים לי בתרתי. האחד מה שכתב דמילת בניהם הי' מעכב על האבות. כיון שאין יכולים למולם מחשש סכנה אין מילתם מעכב על האב דהמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כתיב וכדאיתא שם ביבמות (דף ע"א) לענין חלצתו חמה הב' עיקר קושייתו שכתב דמהתם מוכח שהזבים אינם נחשבים במנין הרוב. נהפוך הוא. דאם כן אף הטמאי מתים המיעוט יעשו לרב. ואם כוונתו אליבא דשמואל. למה לא הקשה לרב דמשמע כשהם טהורים עושים אף דזבים נחשבים במניין

ד) ואין לומר דלרבותא דשמואל נקט דאפי' כשהמיעוט טמאי מתים עושים. ולעולם לרב אפי' המיעוט טהורים אינם עושים. דליתא דשם בעמוד ב' היו שלישתן זבים שלישתן טמאי מתים שלישתן טהורים אותן טמא מתים אינם עושין לא הראשון ולא השני ובתוס' שם דאליבא דרב אתי עיין שם. ועל כרחין הטהורים אף שהם מיעוט עושים. דאי אפי' הטהורים אינם עושים. אם כן הרי הטומאת מת מעכבת על רוב ציבור מלעשות הפסח וידחה הטומאה. ואף הטמאי מתים יעשו. גם הלשון מורה שהטהורים עושים. וגדולה מזה בתוס' יומא (דף נ"א.) שאם הי' כל ישראל זבים חוץ מאדם אחד או שנים. עושה הפסח אפי' בשבת

ה) ובאמת כי מצד הסברא הדבר מרפס איגרי ובתורה כתיב ושחטו כל קהל עדת ישראל וקרבן ציבור הוא. ואיך ישחוט אדם אחד או שנים דלאו קהל הוא כלל אפי' לסברת מהרי"ט דאין הזבים נחשבים. מכל מקום הלא בעצמותו לאו קהל הוא אדם אחד או שנים

ו) עוד יש מקום עיון לר' מאיר דסבירא ליה בערכין (דף י"א.) השיר מעכב הקרבן. והפסח נמי טעון שירה כדאיתא בפרק תמיד נשחט בתוספתא שהביאו התוספות והלוים קוראים ההלל. וכן בילקוט פ' בהעלותך זבחי הם הפסחים. ואם ישחוט המיעוט הלא יהי' קרבן יחיד ולא יהי' טעון שירה. והרי המצוה שיהי' קרבן ציבור בשירה. וכל שלא הי' בשירה הקרבן פסול. ודומה לנשים בברכת המזון דמבעיא לי' אם לאו דאורייתא דכל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו והם אינם בזה. על כן לא יתחייבו כלל. והכי נמי בזה כיון דלר"מ כל שלא אמרו שירה בפסח לא יצאו. אם הקריב יחיד כיון דליתי' בשירה פסול ואפילו לרבנן מכל מקום יש לומר דראוי לשירה בעינן. ואם רוב ציבור זבים. שוב אין קרבן המיעוט ראוי לשירה

ז) ואין לדמותו לכל הני שמביאין ביכורים ואין קוראין ולא אמרינן כיון שאין ראוי לקריאה יעכב. תירץ הרשב"ם בבא בתרא (דף פ"א:) כיון שאין מחוייב בקריאה לא שייך שיעכב. דלא דמי