אבני נזר אורח חיים תריח

משום דבשעה שעובר על השבות לא מקיים העשה, הרי דבדרבנן בעינן שני הטעמים יחד שלא ידחה משום דלאו בעידנא. ושהוא עשה ולא תעשה. מכל מקום קשה דהכא נמי לא הוה בעידנא דבשעה שמכניס לא מקיים מצוה עד שיכבס. ואיכא נמי תרי טעמי דהוא לא תעשה שבמקדש ולא הוי בעידנא: ד) ולאחר עיון נראה דלא דמי הכנסה דבגד לפיקוח הגל דשופר. דבגד מצוותו עליו ומחוייב להכניסו כדי לקיים בו מצוות כיבוס. שוב ההכנסה עצמה גם כן מצוה. אבל שופר שאין חיוב לתקוע בשופר זה דווקא. ואילו הי' שם שופר אחר לא הי' צריך לפקח על כן אין הפיקוח מצוה: ה) וראי' לזה מה שכתב רמב"ן בפי' התורה ויקרא א' ה' שחולק על רש"י במ"ש דהולכה צריך כהונה משום דוהקריבו זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו ששניהם בבני אהרן. והרמב"ן כתב דלשון והקריבו אינו לשון קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה רק שיעשה קרבן לקבלו ולזרקו על גבי המזבח. אך הולכה הוא קל וחומר מקבלה יע"ש. ואינו מובן שהרי השוחט בצד המזבח אין צריך הולכה כלל רק משום ששחט מרחוק צריך להוליכו כדי שיוכל לזרקו. אם כן הולכה עצמו אינו עבודה. ודמי להא דשבת (דף קל"א.) ר"ה (דף ט.) גבי חרישה לצורך עומר וקצירת העומר דקצירת עומר מצוה הואיל אי מצא קצור קוצר קצירה גופה מצוה. אבל חרישה כיון שאם מצא חרוש אינו חורש חרישה לאו מצוה הוא. ה"נ הואיל אם שחט סמוך למזבח אינו מוליך. הולכה גופה לאו מצוה ועבודה הוא. אך החילוק הוא כמו שכתבתי דבקרבן הוא חובת הדם לזורקו על גבי המזבח וכשהוא מרחוק חובה עליו להוליכו. על כן הולכה גופה עבודה. מה שאין כן עומר אין החיוב להביא משדה זו דווקא: ו) ואמנם שרמב"ן כתב שם טעם אחר דילפינן מהולכת אברים לכבש דעבודה הוא וצריך כהונה. הוא הדין הולכת הדם. אך אי מהתם ניליף לא יפסול מחשבה בהולכת הדם. דהא באברים לא פסול מחשבה. ואין לומר בזה דון מינה שיהי' עבודה ואוקי באתרה שיפסול מחשבה. דהא כתבו התוספות שבועות (דף ל"א:) דבקל וחומר לא אמרינן אוקי באתרה לחדש דין בלמד שאין במלמד דדיו לבא מן הדין להיות כנידון אם כן איך אפשר ללמוד שיפסול מחשבה בהולכת הדם מהולכת אברים. כיון שבהולכת אברים גופייהו לא פסול מחשבה. ועל כרחין כטעם ראשון דיליף בקל וחומר מקבלה: ז) ואמנם במשנה סוף פ"א דזבחים פליגי רבנן ור' שמעון דלר' שמעון לא פסול מחשבה בהולכה משום דהוי עבודה שאפשר לבטלה שוחט בצד המזבח וזורק ובגמ' פליגי אליבא דר' שמעון אי פסול מכל מקום בזר. ויש לפרש כמו שכתבתי דפסול בזר כמו הולכת אברים לכבש. ומחשבה לא פסול דאמרינן דיו ולרבנן פסול מחשבה דקל וחומר מקבלה. ומוכח לרבנן דקיימא לן כוואייהו דדם שמצוותו עליו וחיוב עליו והוליכו כדי לזורקו חשיב הולכה גופה עבודה כדברי הרמב"ן הנ"ל. ובאמת בגמ' לענין פסול מחשבה משום דאפיק רחמנא בלשון הולכה והוא כדברי רש"י. העירני לזה בני ר' שמואל שיחי' ומכל מקום הרמב"ן כתב להדיא דיליף שצריך כהונה מקל וחומר דקבלה. והוא כמו שכתבתי. ודברי הרמב"ן בקל וחומר צריך עיון מש"ס הנ"ל דאיכא פירכא דמה להנך שאי אפשר לבטל. אבל זה עבודה שאפשר לבטל מנלן דבעי כהונה. ומכל מקום במה שכתב רמב"ן דמסברא עבודה הוא. אין קושיא עליו מגמ'. ובלאו הכי אין לדחות דברי רמב"ן בשביל קושיא] הכי נמי ההכנסה דבגד לכבסו היא גופה מצוה: ח) ובזה מיושב קושיית הנמק"י על הר"ן בפרק ב' דמציעא במ"ש דלקיחת האבידה עצמה מצוה שמתעסק כדי להשיבו. והקשה הנמק"י דדמי לעקירת הלולב מן המחובר דלא הוי מצוה רק מכשירין. ולפי מה שכתבתי לק"מ דאבידה מצוותה עלי' להשיבה, מה שאין כן לולב שאין המצוה ליקח לולב זה דווקא. ובאבידה שמצוותה עלי' ועל כן צריך ללוקחה כדי להשיבה הוי הלקיחה עצמה מצוה: ט) וזה כוונת פסקי תוס' זבחים דשבירת עצם ליקח ממנה המוח לאוכלו הוי מצוה כיון שאי אפשר לאכול המוח אלא אם כן שיבר העצם. ואינו מובן דכהן שחותך יבלתו כדי לעבוד עבודה אי אפשר לו לעבוד עבודה בלא חתיכת יבלתו. אך הוא הדבר דקדשים שמצוה על המוח לאוכלו. וכיון שאי אפשר בלא שבירה הוי השבירה מצוה. אבל עבודה אין המצוה בכהן זה דווקא. ואם הי' שם כהן אחר לא הי' צריך לחתוך היבלת על כן אין חתיכת היבלת מצוה: י) ובמה שכתבתי נראה לי לדחות מה שכתב הרשב"ש בתשובה דנשבע שלא יעלה לארץ ישראל לא חשוב נשבע לבטל את המצוה. דאין המצוה העלי' רק הישיבה והעלי' מכשירין. והביא מהא דמפורש במשנה נדרים (דף ט"ז.) נשבע לבטל את המצוה סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל. ובגמרא שם מפרש הא דסוכה שאיני עושה דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. משמע שאם נשבע שלא יעשה סוכה לא חשוב נשבע לבטל ומשום דמצוה הישיבה והעשי' מכשירין. הכי נמי בעלי' לארץ ישראל עכ"ד. ולפי מה שכתבתי אין הנידון דומה לראי'. דסוכה אין המצוה לישב בסוכה זו דווקא. ואילו הי' לו סוכה אחרת לא הי' מחוייב לעשות סוכה זו אין העשי' מצוה. מה שאין כן בעלי' לארץ ישראל שאי אפשר לישב בארץ ישראל אלא אם כן יעלה. אם כן העלי' גופה מצוה: יא) ותלמיד אחד העיר מתשו' לרמב"ן סי' רע"ב באחד שנשבע לחמיו בעת הנשואין שידור במקומו אם חשיב לבטל את המצוה. כי צריך לעמוד במקום אביו ואמו לשמשם. והשיב דנשואי אשה קודמים לכיבוד אב. והוא לא רצה ליתנה לו אלא אם כן ידור במקומו. ועוד שמדעת אביו ואמו נשבע ואב שמחל על כבודו כבודו מחול. והובא בש"ע סי' רל"ט סעי' ח'. ולמה לא כתב משום דאין עצם המצוה רק השימוש ולא הדירה במקומם. אלא ודאי לית להו הא דרשב"ש וכמו שכתבתי: יב) ובמה שכתבתי ניחא ליישב ש"ס מנחות (דף ע'.) בעי ר' אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עלי' שם במחובר מהו כיון דמרחה טבלה לה כי קרא עלי' שם קדשה לה או דילמא כיון דשתלה פקע פקע טיבלא מינה. ואמרי לי' רבנן לאביי אם כן מצינו