אבני נזר אורח חיים תריז

מקום אינו נמנה בפני עצמו משום שנכללו במלת ואכלו: ז) אך התירוץ פשוט שהרי כתיב על מרורים יאכלוהו והנה נכתב חיוב אכילה במרור בפני עצמו בלא תיבת ואכלו. ועל כן לולי שאינו נאכל בפני עצמו וכן לדידן מטעם זה נמנה בפני עצמו. ואף שתיבת יאכלוהו קאי על הפסח. [וכן כתב הרא"ש] מכל מקום הנה נכתב מקרא בפני עצמו בשביל חיוב מרור שיאכלו פסח עם מרור. ומקרא זה בשביל מרור נאמר [דאכילת פסח עצמו ברישא דקרא דואכלו את הבשר] ומקרא דכל ערל לא יאכל בו מגלה דמרור זה אפי' בלא פסח. והרי חיוב מרור במקרא בפני עצמו בלא מקרא דואכלו את הבשר ודו"ק: ח) נשוב לנ"ד. והנה לכאורה קשה מנלן דלהלל מצוות אין מבטלות זו את זו. דילמא שאני הכא דשלשתן מצוה אחת. [וכן כתב הר"ן ריש הלכות חנוכה לחלק בין מצוה אחת לשני מצוות דבשני מצוות נראות כמבטלות זו את זו] וכמו באיסורין מבטלין זו את זו בשני מיני איסורין. אבל במין איסור אחד לכולי עלמא אין מבטלין. ואין לומר משום דמצה מצוה בפני עצמו אפי' בזמן הזה יבטלו פסח ומרור את המצה שלא יצא מצוות בערב תאכלו מצות. דליתא דמזה אין להוכיח כלל. דמנא לן דהלל לא אכיל תחילת הסעודה מצה בפני עצמו לצאת מצוות בערב תאכלו מצות. וכן כתבו התוספות (דף ק"כ) ד"ה באחרונה דבתחילת הסעודה הי' מברך על המצה ובסוף הסעודה הי' אוכלם ביחד עי"ש. ואם כן יש לומר דבזה הי' יוצא מצוות בערב תאכלו מצות ולא נשאר רק מצוה אחת של פסח ומצה ומרור ולא שייך שיבטלו זה את זה: ט) אך לפי האמור דמרור נמנה מצוה בפני עצמו אתי שפיר דשתי מצוות הם רק שעושה אותם ביחד. ומוכח דמצוות אין מבטלות זו את זו. אך לרבנן דיאכלוהו להורות אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואינו לחיוב. רק לשלול החיוב לאכול ביחד דווקא. ושלילת החיוב אינו מצוה כמו שהשריש הרמב"ם בשורש ח'. ולא נשאר חיוב במרור רק מתיבת ואכלו שכוללם יחד והוי מצוה אחת כמו דברים העטופים יחד שהשריש בשורש ט' דנמנים במצוה אחת. וכיון שאינם רק מצוה אחת. אין ראי' מזה לשני מצוות שלא יבטלו זו את זו: י) שוב ראיתי שיש לפקפק בזה ולומר דאף שבזמן דאיכא פסח אוכל מרור אף אם אין לו פסח. מכל מקום כיון שאין מרור רק בזמן דאיכא פסח אחת הוא עם הפסח. וכמו העולות והשעיר חטאת הבאים עם שתי הלחם אף שאין מעכבים את הלחם ולא הלחם מעכבן. מכל מקום אינו נמנה בפני עצמו. ובודאי הטעם משום שלא נתחייבו בקרבנות ההם קודם שנתחייבו בלחם כדאיתא במנחות (דף מ"ה:) [וילפינן לה מדכתיב על הלחם]. ומה שהוצרך בס' המצוות להאריך ולבאר שאינו אוכל מרור בלא פסח. היינו משום דבכריתות פ"ק באוכל לחם קלי וכרמל מן החדש לוקה שלש ומשום דקלי מיותר דניליף מלחם וכרמל דכי פרכת מה ללחם שכן חייב בחלה כרמל יוכיח מה לכרמל שלא נשתנה מברייתו לחם יוכיח על כרחין קלי לחייב עליו בפני עצמו ומדכתבי' לקלי באמצע מוכיח שכולם לאווין בפני עצמן. ומינה הוכיח רמב"ם שם בלאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. שכל אחד מאלה לאו בפני עצמו. והיינו דמעונן ומנחש ודאי כל אחד לאו בפני עצמו. דהא כתיב בהם לאוין מיוחדים לא תנחשו ולא תעוננו וכיון דכתבינהו באמצע מוכח דכולם לאוים כל אחד בפני עצמו. והכי נמי מצה ודאי מצוה בפני עצמו דהא כתיב בערב תאכלו מצות לומר שנוהג אפי' בזמן דליכא פסח. ומדכתבי' מצה באמצע בין פסח למרור מוכח שגם פסח ומרור כל אחד בפני עצמו. על כן נתן טעם דאי אפשר לחשוב מרור כלל בפני עצמו כיון שאם אין לו פסח אין אוכל מרור. ולפי טעם זה לדידן דאוכל מרור בלא פסח אף לחכמים הוי מצוה בפני עצמו מדכתבי' רחמנא למצה באמצע: יא) אך יש לקיים הדברים גם לפי תירוץ זה דלחכמים האומרים אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כתבה רחמנא מצה בין פסח למרור לומר דכשאוכלם בזה אחר זה יאכלם כסדר ששנוים בכתוב פסח תחילה ואחר כך מצה ואחר כך מרור וכמו שכתבו רשב"ם והתוס' (דף קי"ד: קט"ו.) דלכתחילה מצוה לאכול מרור אחר מצה. ואם כן אין ראי' מדכתבי' למצה באמצע דמרור מצוה בפני עצמו. ודווקא להלל דאינו יוצא אלא אם כן אוכלם בבת אחת הוא דיש ראי' מדכתבה רחמנא למצה באמצע דמרור מצוה בפני עצמו: סימן תקלה. א) הנה להבין טעם למה מברכין על מצה ומרור בעל ולא לאכול. ורמב"ם פ"ח מהלכות חמץ ומצה שמברך על אכילת מצה ומרורים וכן בפסח וחגיגה מברך בעל. והוא עצמו כתב פרק י"א מהלכות ברכות דעל מצוה שעושה לעצמו מברך בלמד. וכן רמב"ן ור"ן במצוה שאי אפשר על ידי שליח. ואמנם שהם כתבו לברך לאכול. אך מנהג עולם להיפוך. ונראה לי ליישב זה ואגב יתבאר איזה פרטי דינים: ב) הנה בזבחים (דף צ"ד ע"ב צ"ה ע"א) בהא דבגד שיצא חוץ לקלעים ונטמא קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש. מקשה הש"ס בגד אמר רחמנא והא לאו בגד הוא. דמשייר בי' כדי מעפורת. והאמר ר' הונא אם שייר בה כדי מעפורת חיבור מדרבנן ופרש"י אבל מדאורייתא טהורה ומותר להכניסה משום מצוות כיבוס. וקשה לי דהא בראש השנה (דף ל"ב ע"ב) שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ובגמ' מ"ט יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. אלמא דאף דהוי שבות דרבנן. מכל מקום כיון דמדאורייתא לא דחי בדרבנן נמי לא דחי. וה"נ בדאורייתא לא הוי דחי דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש כדלקמן (דף צ"ז ע"ב) בדרבנן נמי לא ידחה: ג) ואמנם שהרמב"ם פ"ב מהלכות שופר הלכה ו' דעשה של תורה דוחה שבות של דבריהם וכתב הלח"מ דהא דאין מפקחין עליו את הגל. היינו