אבני נזר אורח חיים תרטז

הלכות קטנות אתכם או תוכלו להתוודע על ידי חכמי הטבע וכפי בינתו בדבר אם הוא מחמם כמו מלח או לא כן יפסוק: דברי הדו"ש מברכו בחג שמח בכשרות. הק' אברהם. סימן תקלג. ב"ה יום ג' ויק"פ במחובר תרנ"ח לפ"ק שוכט"ס לכבוד חתן אחותי הרב הגדול החריף הבקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י אבד"ק נאשעלסק דבר השמן מרעפס אשר נהגו בו איסור. וכת"ר מפקפק בו א' שאין הרעפס מין קטניות כיון שאינו מאכל אדם. והב' כיון שלא בא מים על הרעפס קודם טחינה: הנה הט"ז כתב טעם שנהגו איסור בחרדל אף שאינו מין קטניות רק משום שגדל בשרביטין כמו הקטניות. והכי נמי ברעפס שגדל בשרביטין, ואף שלא בא מים על הרעפס. הנה חכמים עשו הקטניות כמו חמשת המינים. וכשם שאם עשו חלב חטה בהכשר על ידי מי פירות לבד ואחר כך נתנו החלב חטה בתבשיל מחמיץ. כמו כן שמן העשוי מרעפס אם יתנוהו לתבשיל יאסור. אך אם יבשלו השמן תחילה בלא מים. שוב אינו בא לידי חימוץ ומותר. ונכון שיבשלוהו קודם הפסח: דודך הדוש"ת הק' אברהם. סימן תקלד. בדין אם מצוות מבטלות זו את זו א) בפסחים (דף קט"ו) ואפילו למאן דאמר מצוות מבטלות זו את זו כו' מאן שמעת לי' דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו הלל. מבואר דלרבנן מבטלות זו את זו. וקשה דבסוף הסוגיא דלרבנן יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. הנה דאפי' ביחד שפיר דמי. הרי דגם לרבנן אין מבטלות. ועיין בזה ברשב"ם ובתוס' ובמלחמות. ואענה גם אנכי את חלקי בס"ד: ב) הנה הרמב"ם בספר המצוות סי' נ"ו שצונו לאכול הפסח. ואולי יקשה עלי למה לא תמנה אותם שלש מצוות פסח מצה ומרור. אשיבנו מצה מצוה בפני עצמו באמת. אבל מרור נגרר לאכילת פסח ואינו מצוה בפני עצמו. וראי' לדבר שהמרור לא יאכל כי עם בשר הפסח. אבל המרור בלי בשר לא עשה כלום. ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת. ולשון מכילתא מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור. הם יוצאין ידי חובתם בפסח תלמוד לומר יאכלוהו כלומר הבשר לבדו. יכול אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור. הרי אתה דן הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה. הא למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין בפסח כך אין להם פסח יוצאין במצה ומרור תלמוד לומר יאכלוהו. והראי' הנגלית על זה הוא השורש הנכתב בתלמוד והוא אמרם פסחים (דף ק"כ.) מרור בזמן הזה דרבנן כי מה"ת אין חובה לאכול בפני עצמו ואמנם יאכל עם בשר הפסח. והוא ראי' ברורה שהוא מדברים הנגררין אחר המצוה לא שאכילתו מצוה בפני עצמו יע"ש: ג) והנה במכילתא שלפנינו וכן בילקוט הגירסא להיפוך אלא שכך הוא דן באמת הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה הא למדת כשם שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור והגירסא שהביא הרמב"ם תמוה. דאפי' לפי שיטתו שהמרור אינו נאכל בפני עצמו. מכל מקום מצה דאפילו בזמן הזה דאורייתא הוא נאכל. ואיך אמר במכילתא יכול אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה וכו' משמע דלפי האמת אינו יוצא במצה. והא במצה ודאי יוצא בו בפני עצמו. והראי' שהביא ממרור בזמן הזה דרבנן תמוה. שהרי ערל ובן נכר. אוכלין במצה ומרור אף שאין להם פסח. ואפי' לפרשב"ם דלר' יהודה לא יליף טמא ושהי' בדרך רחוקה מערל וב"נ משום דהני לית להו תקנה בפסח שני. מכל מקום אם שחטו פסח ראשון ואחר כך נטמאו הבעלים או הפסח דשוב לא יעשו פסח שני מחוייבים לאכול מרור כמו ערל ובן נכר. הרי שהמרור מצוה בלא בשר הפסח: ד) ואולי סבירא לי' דהא דערל ובן נכר אוכלים במצה ומרור היינו שמותרים לאכול. וכן משמע ברמב"ם פ"ט מהלכות קרבן פסח הלכה ח' וז"ל ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לתושב ולשכיר. ומשמע דהמיעוט הוא להתיר ועל כן כלל בזה דין שמותר להאכיל לתושב ושכיר [הוא גוי תושב ושכיר לישראל] אבל התוס' כתבו פרק כל שעה (דף כ"ח:) דלהתיר לא צריך קרא. דאטו מצה קדושה יש בה. רק לחייב אותם וכן כתב רש"י שם. והוא מסייע לגירסת המכילתא וילקוט שלפנינו: ה) והנה לפי האמור ולפי דברי רמב"ם בספר המצוות הנ"ל. דעל כן לא נמנה מרור מצוה בפני עצמו משום שאינו נאכל בלא הפסח. ממילא לשיטת רש"י ותוס' הנ"ל ומכילתא וילקוט שלפנינו שהוא עיקר הגי' במכילתא מדכייל מצה בהדי מרור כנ"ל] נמנה מרור מצוה בפני עצמו: ו) ואולם לכאורה קשה על הרמב"ם בסה"מ הנ"ל שהוצרך ליתן טעם על המרור שאינו נמנה בפני עצמו משום שאינו נאכל בלא הפסח. תיפוק לי' מדכתיב ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים. וכיון דמלת ואכלו כוללם יחד הוא מצוה אחת וכמו שכתב בשורש ט' בדברים העטופים בלאו אחד נמנה אחד כגון אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל לא נמנה אכילת נא בפני עצמו. כמו כן נאמר במצות עשה, ולא הי' צריך לכל האריכות להוכיח שמרור אינו נאכל בלא פסח. תיפוק לי' דאפי' נאכל בלא פסח. מכל