אבני נזר אורח חיים תריב

סימן תקכט: ב"ה יום ועש"ק ויק"פ תרנ"ח לפ"ק. החוה"ש לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה מרדכי מנחם נ"י האבד"ק ווארקא: א) בדבר החטים השמורים למצת מצוה אשר נקצרו לאחר הגשמים. ותחילה כאשר הלכו לקצור ראו אשר החטים הי' מלאים ונפוחים מלחלוחית המי גשמים והמתינו איזה ימים עד אשר נתייבשה התבואה על פני השדה. וקצרו החטים ונבדקו והי' בהם הרבה מצומחים קרוב לאחד מששים. אחר כך ביררו מהם עד שהי' באינם מבוקעות שני פעמים ששים נגד המבוקעות. וכפי הנראה כבר הי' אז בעת הגשמים נגמרה התבואה בבישולה. גם מראות החטים נשתנה קצת כי מראיתם כהה וניכרים תיכף שירד עליהם הגשם: ב) והנה בסוף דבריו כתב מעלתו שיכולים להקל על פי האחרונים שהביאו תשו' מעיל צדקה שכל זמן שלא ירדו גשמים הרבה עד שכפפו השבלים על הארץ לא חיישינן להו דאגב מדלייהו לא מחמצי עכ"ד: ג) הנה מקור הדברים בב"י סי' תס"ז בשם תשו' הרשב"א דהא דאמרינן בפרק כל שעה (דף ל"ג:) היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר כגון שנתבשלה לגמרי במחובר ואין צריך כלל ליניקה. וכל שנתבשל לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיא ומקבלת חימוץ אם ירדו עליהם גשמים עכ"ל: ד) ובסוף ספר מעיל צדקה כתב דמשום דקשיא לי' לרשב"א דכיון דמחמיץ במחובר איך אוכלים לחם בפסח. הא אי אפשר שלא יבא עליו מים במחובר. לכן פירש דאחמיץ לאחר שנתייבשו אבל בלחותו לא שייך חימוץ. וכתב דאי אפשר לפרש כן לפי מה דאמרינן בחולין (דף קכ"ז:) תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלין. ואם כן בנתייבשו גם בטומאה משכחת לה שנטמא במחובר ואם תאמר דמוקי לה להא דתרומה טמאה באטמי אחר כך. אבל באמת מצינו גם כן שיוכל להטמא במחובר לאחר שנתייבש. אם כן לא הוה לי' למימר בזה הלשון התם היתה לה שעת הכושר הכא לא היתה לה שעה"כ. כיון דמצינו גם כן בלא הי' לה שעת הכושר והוה לי' למימר התם בדהי' לה שעת הכושר. ועוד דאי הכי הוה מצי לשנויי התם שהי' לה שעה"כ כגון שנטמא לאחר דיגונו העמדת כרי והכא בנתחמץ מקמי הכי בעודם בשבלים ומשום שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה. ומנא לן לחלק באופן אחר. אלא משום דאי הכי למה לא חלק גם בטומאה בין אם נטמאת קודם [חיוב] הפרשה. ולכך הוכרח לתרוצו דבטומאה אי אפשר לאוקמי הכי דעל כרחך הי' לה שעה"כ קודם שנטמא משום דשעה"כ הוא מיר לכי נתלש מן הקרקע. וכל זמן חיבורו בקרקע אינו מקבל טומאה לאפוקי חימוץ משכחת לה דאחמיץ במחובר, אלא דלפי מה שכתב הרשב"א דהאי דאחמיץ במחובר אי אפשר לאוקמי אלא בנתייבש לגמרי הכי נמי מקבל טומאה, והדרא קושיא לדוכתא דמצי לחלק כן גם לענין טומאה. לכן נראה לי דהאי דאחמיץ במחובר מוקמינן לי' בעודם לחים ויונקים. ואפילו הכי אם נתחמצו נתחמצו אלא דבעינן חימוץ הניכר כגון שנתבקעו. אבל מי גשמים וכיוצא בו לא. וסבירא לי' כל אגב מדלייהו לא מחמצו כמו שאמר אביי לקמן ודעת הרז"ה כוותי' ואף דאנן לא קיימא לן הכי. מכל מקום אחר שבארנו דמחמיץ גם בעודו לח על כרחין צריך לומר דכל זמן שהוא מחובר אינו מחמיץ אגב מדלייהו. דאם לא כן לחם לא ניכול בפסח דאי אפשר שלא יהי' גשמים מזלפין עליו אלא ודאי אף שאנו פוסקין דגם אגב מדלייהו מחמיץ מכל מקום כיון שעדיין מחובר ומכוסה בקליפה לא מחמיץ עכ"ל [העתקתי דבריו מפני שאין הספר מצוי לכל אדם]: ה) והנה אלה דקדוקים קלושים. דמה שהוכיח מדאמר בפשיטות התם הי' לה שעת הכושר והא משכחת בשלא הי' לה שעה"כ. ולטעמיך מי ניחא הסיפא הכא לא הי' לה שעה"כ הא מצינו ודאי בהי' לה שעת הכושר באחמיץ בתלוש. ומה שהוכיח עוד דאם כן היה לי' להש"ס לחלק באופן אחר בין אחמיץ קודם מירות. כיון דעדיין לא חל חיוב תרומה. אינה טענה. דבשלמא אם היינו דנין אם מחוייב בתרומה. היינו מחלקינן בין הי' מחוייב תחילה דלא פקע חיובו. אבל אנו דנין על חלות תרומה. מה נפקא מינה אם לא הי' מחוייב. מכל מקום הי' בא לכלל חלות תרומה. שראוי לחול עליו שם תרומה ואף קודם מירוח. וכהאי גוונא בכריתות (דף כ"א גבי המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב דכיון דמעיקרא חזי לאדם לאפוקי טומאה מיני' עד שיופסל מאכילת כלב. והיינו להוציאו מתורת קבלת טומאה אף שעדיין לא נטמא והרמב"ם שסובר דווקא בשנטמא יחידאה הוא] הכא נמי כיון שחל עליו תורת קבלת שם תרומה ודו"ק: ו) ובעיקר דבריו אני תמה דאף לפי מה שחולק על הרשב"א בפשט הגמרא דאחמיץ במחובר היינו לאחר שנתייבש דווקא. והוא חולק על זה דאף ביונקים מן הקרקע מחמיץ. מכל מקום לפי מה שהוכיח מהא דחולין דלאחר שנתייבש מקבל טומאה מה פסיקא לי' לש"ס דטומאה הי' לה שעת הכושר כיון דמשכחת לה שנטמא לאחר שנתייבש וגם הי"ל לחלק גם גבי טומאה בלא הי' לה שעה"כ אין תרומתו תרומה בנטמא לאחר שנתייבש ואם שאינו באופן אחד עם החילוק באחמיץ קודם שהי' לה שעה"כ. מה בכך. אטו טומאה וחמץ גבי הדדי תניא. תרומת חמץ בברייתא גבי אוכל תרומת חמץ. והא דתרומה בטומאה במסכת תרומות גבי אין תורמין מטמא על הטהור: ז) מיהו בזה יש ללמוד זכות עליו דסבירא לי' דאי נטמא או נתחמץ לאחר שנתייבש חשוב היתה לה שעת הכושר כיון דחשיב כתלוש לקבל טומאת אוכלין חשוב נמי כתלוש לענין שיחול עליו שם תרומה. וכהאי גוונא בתוספות סוכה (דף י"א:) בנפשח ומעורה בקליפה ואינו יכול לחיות דחשוב כתלוש בהעור והרוטב לענין קבלת טומאה. הוא הדין דחשוב תלוש לענין סוכה. והכי נמי חשוב כתלוש לענין שיחול עליהם שם תרומה. ואכתי הי' לו שעה"כ ועל כן לא משכחת כלל בטומאה לא הי' לה שעת הכושר: ח) אך בעיקר דבריו שסובר בפשיטות דלא משכחת בטומאה שלא היתה לה שעת הכושר,