אבני נזר אורח חיים תריא

וכבודו רוצה להתיר משום שהישראל נתייאש מן היין שרף ועוד פלפל מחמת הביטול: ב) לדידי אין לסמוך על היאוש. דזה אינו רוצה לקנות. והוכיח סופו שהחזירו ולא על הביטול שאינו ברשותו. והדבר תלוי במחלוקת האחרונים דגזל, חמץ ועבר עליו הפסח דלהנוב"י החמץ מותר דלגזלן לא הוי קנס דיכול לומר הרי שלך לפניך ומה איכפת לי' והנגזל לא עבר דאינו ברשותו והכא נמי מותר דאינו ברשותו. אך אחרונים חולקים ואוסרים ודעת הרמב"ם פרק כל שעה מפורש דאסור מפאת הנגזל והכי נמי בנידון דידן: ג) אך יש לדון מפאת היין שרף שבזמן הזה עיקרו ורובו מתפוחי ארץ ותבואה אין בתוכו אף אחד מששים רק שהיא מחמץ ואין איסור בשהי' אלא מדרבנן ובדרבנן קיימא לן לא קנסו שוגג אטו מזיד. מכל מקום אין לסמוך על זה כי בחמץ קנסו יותר: ד) אך כתבו האחרונים בהשהה המעמיד מותר לאחר הפסח בהפסד מרובה על ידי פדיון דמי החמץ וישליך לנהר. והכא נמי מסתמא יש הפסד מרובה. ועוד צד היתר משום דמדרבנן לא קנסו האונס ויש להתיר על ידי פדיון: ה) מה שהקשה כבודו על המתירין מה"ת חמץ שהוציא מרשותו ממכילתא הלא בבבא קמא (דף ס"ט גבי נטע רבעי שאינו ברשותו יכול לפדותו דבלאו הכי ממון גבוה מכל מקום קרי ממעשרו. הכא נמי בלאו הכי אינו ברשותו. ומה מועיל מה שיוציא עוד מרשותו. ו) יעיין בהרב ז"ל מלאדי סי' תמ"ה דלאחר איסורו שכבר הוא אינו ברשותו שוב לא יועיל מה שמוציא מרשותו. והוא ממש ש"ס בבא קמא הנ"ל וקודם זמן איסורו שעדיין לא עשאו כברשותו הוא דמועיל הוצאה מרשותו: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן תקכח. שאלה. מי ששכח ולא ביער חמצו קודם חצות ונזכר אחר חצות אם יש לו תקנה שלא יבער החמץ ולא יעבור עליו בבל יראה ויהי' מותר אחר הפסח או אף בפסח עצמו שלא יעבור עליו מכאן ולהבא או לא: א) תשובה. נראה לי דיכול ליתנו לגוי במתנה והגוי ימשכנו לרשותו. או שיקנה לו החצר שהחמץ מונח בו והגוי יקננו מהפקר. ובזה מקיים העשה דתשביתו כמו שמקיים לריה"ג במכירה לנכרי כמו שכתבו התוס' ריש כל שעה: ב) ולכאורה יש לומר דתלוי במחלוקת אם איסורי הנאה אינו שלו. או שהוא שלו רק שאינו ברשותו. שאם הוא אינו ברשותו לבד. הגוי אינו יכול לקנותו מעצמו כיון שהוא של בעלים ובעלים אין יכולין להקנות להם לפי שאינו ברשותם: ג) אך נראה דאפילו נאמר שהוא שלו רק אינו ברשותו תלוי במחלוקת הרא"ם בס' יראים בגזל נכרי שהרא"ם סובר דאף למאן דאמר מותר. מכל מקום אינו נעשה שלו. ורש"י בתשו' הובא ברמ"א סי' רפ"ג במומר שהי' לו פקדון ביד אחרים ומת ויש לו יורשים ישראל אם יש עדים ששלחו יד בפקדון מחיים או שתבעום ולא רצו ליתן לו זכו במה שבידם. הנה דמשום שמותר לגוזלו נעשה שלו. ודלא כבעל ספר יראים. ותמהני על מג"א סי' תרל"ז שהביא דברי בעל ס' יראים ולא כתב שרש"י חולק. וכיון שרמ"א הביא דברי רש"י בלי חולק אנן בתר רמ"א גרירין: ד) והנה לפי זה דבמקום שמותר לגזול שוב קונה אותו ממילא אם הבעלים נותנים לגוי מדעתם אף דלא מהני הקנאתם. מכל מקום מותר לנכרי ליטלו ולאוכלו אף אם לא נעשה של גוי כמו אזמני' דכתב הר"ן נדרים דלא נעשה של האוכל. ומכל מקום מותר לאוכלו. וכן מעשר שני לר"מ דסבירא לי' ממון גבוה ולא יוכל ליתנו במתנה כדאיתא בקידושין פרק ב' וכן קדשים דלאחר שחיטה משלחן גבוה זכו. מכל מקום יכולים להאכיל לאחר אף שאינו נעשה של האחר הכי נמי אף שאינו ברשיותו ואינו יכול להקנות. מכל מקום יוכל להרשות לנכרי ליקח לאכול. ושוב כיון שמותר ליקח לעצמו ואין בו איסור. ממילא קונה אותו לשיטת רש"י הנ"ל: ה) ולכאורה יש להביא ראי' לזה ממה שפירש רש"י פרק קמא דחולין ובפרק ר' ישמעאל בהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהדמים למחליף עצמו אסורין. ומכל מקום כיון שלה מותרין מתקדשת בהם. וקשה כיון דלדידי' איסורי הנאה נינהו ואינו שלו הוי כמקדש בהפקר דפשיטא דאינה מקודשת. ואי אינו ברשותו לבד איך יכול להקנותו. אך לפי מה שכתבתי לעולם הם אינן ברשותו. ומכל מקום הוא קונה אותן כיוון שמדעתו אין בו משום גזל וקונה אותם: ו) אך עדיין קשה שהרי כתב בפירוש דחמץ אינו שלו. אך יש לומר דרש"י לשיטתו שהוכיח בחולין פרק קמא דלמחליף עצמו אסור דאם לא כן מצינו דמים לחמץ בפסח שבידו להחליפו. הנה דסבירא לי' דאף שלכתחילה אסור להחליפו. מכל מקום חשוב ממונו אם הי' מותר בדיעבד. ואם כן בקידש אשה בדמים דבדיעבד משום פריה ורביה לא גזרו ומותר לשהות עמה באותם קידושין. אם כן שפיר חשוב ממונו משום שבידו לקדש בהם אשה ותהי' מותרת בדיעבד. ודווקא איסורי הנאה עצמו לא הוי שלו שלקדש אינו ראוי שאינו ממון אצלה. ולהחליף אצל גוי לא יועיל שבדיעבד יהי' אסור. אבל דמים שראויין לקדש בו אשה דלדידה מותרין. והיא תהי' מותרת אליו בדיעבד הנה משום זה עצמו חשוב ממונו כיון שראוי לקדש בו אשה וצריך לקדש אשה. ואם כן אין ראי' מרש"י. אך מכל מקום מצד הסברא כן הוא כנ"ל: נאום הק' אברהם.