אבני נזר אורח חיים תרו

רוח הקודש לא הי' לכתוב. על כן אין מצילין [ואין להקשות מספרי תורה שבעל פה בזמן הזה שמצילין אותם מפני הדליקה אף שאינו מטמא הידים כמו שכתב בתשובת ר"י מיגאש ז"ל. דיש לומר כמו שהתירו לכתוב משום דבציר ליבא ואין יכולין לגרוס בעל פה. כמו כן התירו להציל מהאי טעמא. מה שאין כן בימי התנאים שהי' יכולין לקרות בעל פה]

ח) אך נראה ראי' לדעת התוס' דלא ניתן לקרות בו מהא דגיטין (דף ס.) האי ספרא דאפטרתא אסור למקרי בי' מאי טעמא לפי שלא ניתנו לכתוב. [ואף דהתם ליכא משום דברים שבעל פה כו' שהרי דברים שבכתב היא] והכי נמי הואיל ולא ניתן לכתוב שלא בדיו אסור לקרות בו. והא דהוצרך בירושלמי למיסר לקרות תרגום מתוך הכתב משום דברים שבעל פה כו' היינו דתרגום דברים שבעל פה נינהו ומותר לקרותו על פה. ועל כן אף שלא ניתן לכתוב. לא גרע מאילו קראה על פה. על כן הוצרך לטעמא דדברים שבעל פה אסור לקרות מתוך הכתב. אבל בלשון הקודש שאסור לקרותו בעל פה. אסור לקרות רק מכתב שיש בו קדושת ספר תורה

ט) האומנם שקשה על זה הא דמסיק עלה בגיטין שם ולא היא שרי למקרי בי' דהא ר' יוחנן וריש לקיש הוי מעיינא בספרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתן לכתוב אלא עת לעשות לה' כו' ואי טעם לא ניתן לכתוב בדברים שבכתב דווקא שאסור לקרות בעל פה. מה ראי' מספרא דאגדתא דתורה שבעל פה הוא. ויצטרך לומר דבספרא דאפטרתא האיסור משום דברים שבכתב אסור לאומרם כי אם מספר שיש בו קדושת ספר תורה. ובספרא דאגדתא האיסור משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. ושניהם בלשון אחד והא לא ניתן לכתוב

השמטה להלכות שבת

סימן תקכג

ב"ה יום ד' פרשת ראשי המטות תרל"ח

שוכ"ט לכבוד אהובי בני וכו' מוהר"ש נ"י

א) מכתבך הגיעני ושמחתני בדבריך. והנה כעין סברתך יש בגיטין (דף נ"ג.) הכניסה לרבקה על מנת שתינק ותידוש פרש"י דאמעשיו לא מחייבינן לי' דאמר שתינק נתכוונתי ופסולא לא הוה אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתידוש והוי גרמא דאמחשבה לא מחייבינן לי' וכו' הרי מפורש כדבריך כיון דהמעשה הי' בשביל דבר אחר גם כן לא חשיב מעשה רק מחשבה. והכי נמי בנ"ד הוי הרהור ומותר

ג) איברא דברי רש"י צריכין פירוש דהא קיימא לן לא אפשר ומכוין אסור וחייב בשבת אלמא לא חשבינן לה מחשבה בעלמא וגרמא דבשבת נמי גרמא פטור. אולם ביאור דברי רש"י דהתם לא נוכל לחייב אותו כלל על מעשה הכנסה דהוא רק גרמא שעל ידי זה תדוש והדישה הי' מאלי'. רק שנחייב אותו מחמת מחשבתו שתדוש. בזה מחלק רש"י דהיכי דהכנסתו הי' רק בשביל שתדוש חשוב שחישב במעשה כיון שכל מעשהו הי' בשביל מחשבה זו. וכעין זה בחולין (דף י"ב:) חרש שוטה וקטן יש להם מעשה כגון שחקקו אגוז למוד בו עפר אף דלא נעשה כלי בלא מחשבה וחרש שוטה וקטן אין להם מחשבה. על כרחין שחשוב שחושב במעשה כיון שמעשהו מוכחת בשביל המחשבה. והכי נמי בזה. אבל בחישב שתינק גם כן לא חשוב שחישב במעשה דאמר המעשה הי' בשביל שתינק ומחשבתו בפ"ע

ג) והנה מזה יש ללמוד דעושה פעולה בשבת שמכח אותה מעשה יעשה אחר השבת מלאכת איסור ומלאכת היתר מותר. והנה דבר זה מפורש פרק בכל מערבין דהיכי דלא מוכחא מילתא מותר. והיכי דעושה בשביל שני דברים יוכל להיות שכוון רק בשביל דבר המותר ואף שעושה אחר כך גם דבר האסור ניכר שמתחילה כיון גם לזה. יש לדמותו לדברי רש"י דבכהאי גוונא חשיב רק הרהור. טעם הגמ' דמתיר בלא מוכחא מילתא גם כן בשביל דחשיב רק הרהור ואפשר טעם דברי רש"י גם כן משום דלא מוכחא שמתכוון גם שתדוש על כן חשיב רק מחשבה

ד) ועם כל זה שחזקתי דבריך. בנ"ד קשה לומר שאפשר אינו מתכוין כלל להנאת גופו. כיון דזה ראשונה שמתרפא רק שממילא יוכל לעסוק בתורה יותר. בוודאי ניכר שמתכוין להנאת גופו. ומה שדחית הדחוי מפוסק על התינוק דזה הנאת גופו תקנתא דבנו. הנה דבר זה מפורש בקידושין (דף ס"ד:) באומר אחת מבנותיך מקודשת לי בוודאי כוון האב על הקטנה דהוא מצוה דרמיא עלי'. ואף דבתו הגדולה צריכה לינשא יותר ולא יעשה כן במקומינו כתיב. עם כל זה תולין דעת האדם שניחא לי' טפי במצוה דידי'. והכי נמי תולין כוונתו העיקר מצוה דידי'. ואפילו מתכוין גם לטובת התינוק מחמת קרבת האב מותר כדבריך

ה) אולם בעיקר הדין עיינתי באחרונים ומשמעות דבריהם דהא דמותר לפסוק לצורך מצוה הוא דמשום מצוה התירו איסור דודבר דבר. ואם כן יש להתיר אף אם גם הנאת הגוף. דמכל מקום כיון שיש צורך מצוה גם כן התירו. כיון דאין הטעם שצורך מצוה לא נאסר רק שמשום מצוה התירו. ומכל מקום בנ"ד שאוושא מילתא נכון להחמיר כיון שאין צורך כל כך

אביך הדו"ש מצפה לראותך בבריאות השלימות ומתוך שמחה הק' אברהם.