אבני נזר אורח חיים תרה

ועל כרחין שאינו מכיר לשון לעז מיירי. ומכיר לועזות קרי לי' [דוודאי אין לומר דבכל לשון מיירי שאינו יודע לעז כלל ולועזות באינו יודע לשון הקודש. דאם כן דין יודע שניהם לא נזכר במשנה. אבל לשמואל שפיר נוכל לומר קראה בכל לשון מיירי ביודע לעז. דאי אינו יודע לעז אי אפשר שיקראנה כלל] אפי' יודע אשורית. וקשה הא אפסקא הלכתא כר' שמעון בן גמליאל ואפי' יודע לעז נמי לא יצא. ועל כרחין דרבנן אליבא דר' שמעון בן גמליאל נמי טעמייהו משום מעשה דתלמי המלך. ועל כן במגילה שהתירו להעתיקה לליעזות. שוב כל הלשונות שוין ליוונית בשאר ספרים רק במגילה אסור מדכתיב ככתבם וכלשונם ולא מעטינן אלא באינו מכיר לעז כדברי הר"ן. ואם כן מוכח דלעז יווני נמי פסול לאינו מכיר. דאם לא כן אף בשאר לשון יכשר. כיון דשוה ליווני כנ"ל. וכן בדין כיון דמעיקר הדין יווני שוה לשאר לשון. וכי היכי דשאר לשון פסול מדינא. הוא הדין יווני כנ"ל. ודו"ק היטב

סימן תקכב

א) בתשו' הר"ן המובא בריב"ש סי' שפ"ח הביא ירושלמי דמגילה הכתובה עברית וקראה בלעז יוצא בה ולא חשוב על פה. וכתב להא דאיתא בגמ' דידן אי דכתיבה עברית וקראה יוונית היינו על פה דזה דוקא לאינו מכיר. דאינו יוצא רק בלשון יוונית. ואין לשון זה כתוב במגילה. אבל למכיר שיוצא בכל לשון אינו יוצא מחמת הלשון רק מחמת הענין. והרי הענין כתוב במגילה ואף שכתוב בלשון אחר לית בה

ב) ולכאורה קשה עליו מהא דקראה תרגום בכל לשון לא יצא. ובגמ' אילימא דכתיבא מקרא וקראה תרגום היינו על פה. ומה קושיא הא אם היינו אומרים דיוצא תרגום בכל לשון הי' יוצא אף כתובה עברית וקראה תרגום ואצטריך לאשמעינן דאינו יוצא בשאר לשון לאינו מכיר

ג) ונראה ליישב לפי פרש"י תרגום בכל לשון זו ואין צריך לומר זו קתני. והיינו דתרגום קרוב ללשון הקודש. על כן תני תרגום בפני עצמו. דאפי' תרגום לא יצא. ועל זה מקשה כיון דבכל לשון לא יצא אפי' תימא דתרגום יצא. מכל מקום דכתיבה מקרא וקראה תרגום לא יצא. שאין הלשון תרגום כתוב במגילה. ובהענין לבד הא אינו יוצא. דהא אמרת בכל לשון לא יצא. וזה פשוט

ד) ואולם הרי"ף כתב בהא דקורין ללועזות בלעז והוא שכתובה בלעז. הנה דאף הלועזות שיוצאין בלעז. מכל מקום אם כתובה בלשון הקודש לא יצא ומשום דחשוב כאלו קורא על פה. והנה דעת הר"ן דאזלינן בתר הענין והענין כתוב ואף שכתובה בלשון אחר. והרי"ף סבירא לי' דאזלינן בתר הלשון והואיל והלשון אינו כתוב חשיב בעל פה

ה) ואחר העיון נראה דהר' פורת שהביאו התוס' ריש פרק כל כתבי סבירא לי' כדעת הר"ן. אך מירושלמי שהביא הרי"ף ריש פרק הקורא עומד מבואר כדעת הרי"ף. דהנה בתוס' שם בשם הר' פורת דהא דאין קורין בנכתבין תרגום ובכל לשון לר' שמעון בן גמליאל כיון דלא נתנו לכתוב אסור לקרות בהן. משום דדברים שבכתב אסור לאומרם בעל פה יעיין שם. הרי דאף שהלשון אינו דבר שבכתב. שהרי לא' נתנו לכתוב באותו לשון. מכל מקום הואיל והענין דברים שבכתב חשוב דברים שבכתב. והנה אף שהתוס' השיגו על הר"י פורת עיין שם. מכל מקום לא מצינו שיחלקו על סברא זו דבתר הענין אזלינן. אלא דכהאי גוונא לא חשוב קורא בעל פה. [אבל מכל מקום מודים דבתר הענין אזלינן] והא דלא ניתנו לקרות. היינו שלא ניתן לקרות רק בלשון שניתן לכתוב. ואין תלוי בדברים שבכתב ושבעל פה

ו) אך בירושלמי שהביא הרי"ף ריש הקורא עומד תרגומא מגו ספרא [פירש הר"ן שהי' התרגום כתוב בספר והי' המתרגם קורא התרגום באותו הספר] א"ל אסור לך. דברים שנאמרו בעל פה בעל פה. בכתב בכתב. וכן כתב הרמב"ם פי"ב מהלכות תפלה הלכה י"א ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה עיין שם. הנה דהתרגום חשוב דברים שבעל פה. וכשקורא מתוך הספר כתיב בו תרגום חשוב קורא מתוך הכתב [מהיפוך להיפוך מסברת הר"י פורת] הנה דבתר הלשון אזלינן הואיל והלשון לא ניתן לכתוב חשיב דברים שבעל פה. הכא נמי הואיל והלשון אינו כתוב חשוב קורא על פה וכשיטת הרי"ף ז"ל

ז) ובדברי ירושלמי ההם נראה לי ליישב שם הסוגיא בעמוד ב' בעא מיני' כו' היו כתובין שלא בדיו בלשון הקודש מצילין אותם או אין מצילין. ובתוס' שם הקשו מדמבעיא לי' אם מצילין משמע דפשיטא לי' שאין קורין. דאי קורין פשיטא דמצילין כדאמר לעיל אליבא דמאן דאמר נתנו לקרות בהן פשיטא דמצילין] וקשה לרשב"א דבסמוך משמע דקורין בהם כו' עיין שם. ולפי עניות דעתי נראה לפי הירושלמי דהא דאין קורין תרגום מתוך הכתב משום דברים שבעל פה אסור לאומרם מתוך הכתב. וזה בלשון תרגום. שלשון זה דברים שבעל פה שלשון זה לא ניתן לכתוב. אבל זה שלשון הקודש היא והוא דברים שבכתב. ודאי מותר לקרותו מתוך הנכתב שלא בדיו אף שאין בו קדושת ספר. שהרי תרגום נמי אין בו קדושת ספר. ומכל מקום אי לאו שהי' דברים שבעל פה הי' מותר לקרות מתוך הכתב שאינו מקודש. הוא הדין דמותר לקרות מתוך שלא בדיו. אך מבעי' לי' כיון שאינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בדיו כדאיתא במס' ידים ומייתי לה הש"ס פרק קמא דמגילה ואין בו קדושת ספר אין מצילין. ולא דמי להיו כתובין תרגום דלמאן דאמר ניתנו לקרות בהן לכולי עלמא מצילין. דהא מאן דאמר ניתנו לקרות הוא רבנן דאמרו נכתבין בכל לשון ולדידהו מטמא את הידים כדאיתא במגילה שם. אבל הכתוב שלא בדיו. נהי דניתן לקרות בהן. מכל מקום כיון שאין מטמאין את הידים. יש לומר שאין מצילין. ופשוט שמצילין. רק במגילה אין מצילין. דדווקא בספרים שאסור לקרות בעל פה מצילין. אבל מגילה לשמואל דאמר נאמרה ברוח הקודש לקרות ולא לכתוב וחכמים תקנו לכתוב ולקרותה מתוך הכתב. מכל מקום שלא לצאת ידי חובת מגילה ודאי מותר לקרותה בעל פה כיון דעיקר