אבני נזר אורח חיים תר

קרא [בדף צ"ו] שלא יהי' טעון ביקור אף שאינו ניכר בין מבוקר לאינו מבוקר. כיון שזה וזה אין בהם מום. אף דלא אתרבי השבתת שאור בפסח שני משום שהוא חוץ לגופו. לא קשה מידי דהתם אתרבי נמי מצוות שעל גופו כגון על מצות ומרורים. ופסולים אלו נהי דלא חשובים בגופו. מכל מקום חשובים על גופו. אבל פסול מגילה דאפילו שעל גופו כגון התפירה אינם פסולים רק משום שמחובר לגופו חשיב קצת כגופו על כן צריך ג' חוטי גידין [אבל פסח שני דאפילו מצות ומרורים שעל גופו ממש נתרבה. הוא הדין פסול מחשבה פסול. והוא הדין ביקור אי לאו דנתמעט מקרא] אבל פסול מחשבה שאינו ניכר בגופו כלל אינו פוסל: ג) והא דפסל רמב"ם מגילה שכתבה גוי ואפיקורס אף שאינו ניכר במגילה מי כתבו. מכל מקום בשעת כתיבה ניכר. שידוע שזה הכותב גוי ואפיקורוס ובמטמא דחשיב היזק שאינו ניכר כתבו התוספות בבא קמא (דף ק':) ד"ה חייב דאף שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב ניכר. דמי יודע אם הוכשרו. אבל אם הי' ידוע. הי' חשיב היזק ניכר. וכאן שהוחזקו גוי ואפיקורס חשיב ניכר. וכיון שבשעת כתיבה לא הוכשרה המגילה. איך תחול קדושה עלי' אחר כך: ד) והנה לפי שיטה זו הוא הדין כתיבה שלא לשמה כיון דפסול מחשבה בעלמא היא לא פסול במגילה. [הג"ה. לא זכיתי להבין דאם כן שוה דין העיבוד לדין הכתיבה דגם העיבוד יהי' פסול על ידי גוי ואפיקורס משום דניכר. ושלא לשמה כשר גם בכתיבה. אם כן למה כתב הרמב"ם דין דאין צריך לשמה בעיבוד. ופסול דגוי ואפיקורס בכתיבה. לערבינהו וליתנינהו. או לכל הפחות איפכא הוה לי' להביא. והיינו ידעינן מכח קל וחומר. שהרי כתיבה לעולם חמיר מעיבוד. והראי' ממזוזה דעיבוד לשמה לא בעי וכתיבה לשמה בעי כמ"ש לקמן אות י'. אולם בלאו הכי הא לא קאי כמ"ש לקמן אות ט'. המגיה] כן הי' נראה לכאורה להכשיר מגילה זו בראי' מש"ס פסחים הנ"ל ולהכריע לאפוקי מהחולקים עליו: ה) עוד יש לצדד להכשיר משום ספק ספיקא. שמא כרמב"ם וחד תירץ בתוספות מנחות דכתיבת סת"ם סתם לשמו ואין צריך להתכוון בפירוש לשמו רק באזכרות. ממילא במגילה שאין בה אזכרות אין צריך לשמה. ואם תמצא לומר דבסת"ם צריך כתיבה לשמה. שמא הלכה כהרמב"ם דאין צריך עיבוד לשמה וכטעם הר"ן משום דאינו ניכר, והוא הדין דמטעם זה גם כתיבה לשמה לא בעי: ו) וכן מוכח מראי' שהביא סמ"ג הובא בהגהת מיי' מקורא במגילה הכתובה בין הכתובים יצא. ומהא נמי איכא למילף דאין צריך כתיבה לשמה. אך כבר כתבתי בסימן תקט"ז אות י"ז לפרש ראיית הסמ"ג דאף דבכתובים נמי אם לא הי' לשמה אין בו קדושת כתובים. מכל מקום כיון שאין בהם מצוה לקרות מתוכם בציבור. וקריאה גרידא הא מותר אפילו אין בהם קדושה כמ"ש הרמב"ם פרק י' מהלכות ספר תורה הלכה א' בעשרים דברים שהספר תורה נפסל. מכל מקום מותר לקרות בהם ביחיד כמו חומשים. ואם כן מסתמא לא דקדק בכתובים שיהי' לשמה: ז) אך ראי' זאת לרמב"ם לטעמי'. אבל תוספות ריש פרק כל כתבי (דף קט"ו:) סד"ה מגילה דכשפסול לא חזי לקריאה גם כן. ועל כן במגילה דלית בה אזכרות אין מצילין מדליקה עיין שם. ועל כרחין דלא חזי לקריאה אף ביחיד דאי לאו הכי הי' מותר להציל כמו תורה שבעל פה בזמן הזה. ומה שדימה רמב"ם לחומשין לטעמי' דחומשים אין קדושתו קדושת ספר תורה והא דבגמרא אין קורין בחומשין מפני כבוד ציבור. היינו דאין כבוד לקרות בספר שאין בו קדושת ספר תורה. אבל אנן קיימא לן באורח חיים סימן קמ"ג ברמ"א סוף סעיף ד' כר"ן דאין חומשין מעכבין זה את זה. וחומש שלם יש בו קדושת ספר תורה על כן מותר לקרות בו ועל כן גם כתובים בעי לשמה כדי שיהי' מותר לקרות בהם ואין ראי' משם כלל: ח) מכל מקום יש להכשיר מטעם ספק ספיקא מחמת טעם הר"ן דאינו ניכר. דמטעם זה אין חילוק בין כתיבה לעיבוד. וזה נראה הטעם שלא נהגו הסופרים לומר או לחשב שכותב לשם קדושה. ולא נזכר בשום מקום: ט) אך לאחר עיון יש לחלק בין הא דפסחים דשאני קרבן דסתמא לשמו קאי רק הפסול כשמחשב שלא לשמו. וזה אינו ניכר. מה שאין כן סת"ם דבעינן כתיבה לשמה. וסתמא פסול. וכשלא כתב במחשבה לשמה הרי הפסול בעצמותו ולא במחשבתו פסלו רק שלא הכשירו במחשבתו ונשאר פסול הגוף דסתמא לאו לשמו: י) ועל כן יש לומר דאפילו לדעת רמב"ם דמכשיר עיבוד שלא לשמה במגילה לטעמי' דאפילו במזוזה מכשיר עיבוד שלא לשמה וכמו שביאר הטעם בתשובה משום דלא בעינן עיבוד לשמה אלא בחובת הגוף התדירה כמבואר בכסף משנה פרק א' מהלכות תפילין הלכה י"א עיין שם. והכי נמי במגילה שאינה תדירה ואינו חובת הגוף לבד כמו תפילין רק חובת פורים גם כן וכמו מזוזה שחובת בית גם כן. וגם דומה למזוזה דלא בעי עיבוד לשמה משום שיכול לפטור ממנה שלא ידור בבית. הכי נמי יכול לפטור ממנה שלא ידור בי"ד בעיר ובט"ו לא ידור בכרך ויפטור כמבואר בירושלמי הביאו הריא"ז לפסק הלכה בן כרך שעקר דירתו תחילת ליל ט"ו לעיר נפטר כאן וכאן. וכבר ביארתי כן בתשובה. וכל זה בעיבוד דאינו רק הזמנה. אבל בגוף כתיבת מזוזה דודאי בעי כתיבה לשמה (רק לרמב"ם דסבירא ליה סתם כתיבה לשמה קאי. ולא הוזכר דעתו בזה בשלחן ערוך] ואינו דומה לעיבוד שהיא רק הזמנה. ועל כן מקילין בדיעבד בספרים ותפילין בחושב לבד מה שאין כן בכתיבה. ועיין בשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי סימן ל"ב סעיף ל"א. שפיר יש לומר שאפילו במגילה פסול כמו במזוזה: יא) והנה במגילה שכתבו גוי ואפיקורס דפוסל הרמב"ם. ובספר ברכי יוסף כתב להכשיר בכתבו אשה וקטן. ותמוה דגוי נמי נתמעט מוקשרתם וכתבתם כמו אשה. ומאי שנא גוי פסול ואשה כשירה. ובסימן תקט"ז דחיתי מטעם זה דברי הברכי יוסף. וכעת נתיישבתי דמחוייבין ליישב דבריו. דזה שהזכיר הרמב"ם גוי ואפיקורס ולא הזכיר אשה משמע כדבריו. והנה בגוי אין לומר משום דאדעתא דנפשי' עביד. שהרי הרמב"ם לא הזכיר פסול שלא לשמה בסת"ם רק באזכרות כמבואר בדבריו פרק א'