אבני נזר אורח חיים ו

ליתא דאפשר שלא ימצא פועלים בחנם. ולפי זה בכתיבת סת"ם בשלמא אם לא הותר אלא לצורך המועד. י"ל שמלאכת היתר הוא כיון שהוא לצורך המועד. ואף שכתיבת תפילין לכולי עלמא מלאכת אומן הוא ולא הותר אלא לצורך אוכל נפש. י"ל דצורך מצוה חשיב כמו אוכל נפש. או י"ל כיון דמדאורייתא אפילו מלאכת אומן מותר לצורך המועד כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן. במקום מצות תפילין אוקמא אדינא. וכיון שהוא לצורך המועד מלאכת היתר הוא. אלא אי אמרת דאפילו לאחר המועד מותר הא ודאי מלאכת איסור הוא אלא שמשום מצוה התירו וכמו שהתירו משום פסידא. אם כן אפילו בשכר יהי' מותר וכמו שהתירו בדבר האבד: יח) אך יש לומר דדוקא בפסידא דממונא חששו שלא ימצא פועלים בחנם דאינם מחויבים להפסיד שכר טרחתם עבורו. ואפילו פרוטה שלו קודם לממון הרבה של אחרים כדאיתא באלו מציאות (דף ל"ג). אבל בתפילין דחיוב מצוה. וכל ישראל ערבין זה לזה. בפרט כותב סת"ם ירא שמים אם יאסור בשכר יכתוב לו בחנם: יט) ואדרבה נראה ראי' דמתני' בלאחר המועד והותר משום מצוה עוברת המוטלת עליו ולא משום צורך המועד. דלכאורה פרש"י קשה טובא. חדא שהוציא מלת לעצמו מפשטו. והי"ל לר"י לומר כותב אדם תפילין בחנם אבל לא בשכר. ועוד תמוה מה שכתב דכשכותב למכור לציבור אסור משום דדרך שכירות והא קי"ל כל מלאכות המותרות במועד אינם מותרות אלא בחנם. ואעפ"כ הציידים צדים כדרכם וכן הטוחנים טוחנים כדרכן ומוכרים בשוק. ואין זה קרוי שכירות דאינם נוטלים שכר עבור המלאכה רק עבור הדגים והקמח שמוכרים אחר כך. וכן כותב תפילין למכור נוטל שכר עבור התפילין לא שכר כתיבה: כ) ע"כ נראה דבאמת לא התיר ר' יהודה אלא לעצמו ולא ליתן לאחרים כלל. רק י"ל לכאורה כשכותב בשליחות אחרים שמתחילה קצב לו חבירו שכר כתיבה ושלוחו הוא וכאילו חבירו כתב. והרי חבירו כתב לעצמו. שהרי בקידושין (דף מ"ב:) הקשה הש"ס אהא דשולח ביד פיקח פיקח חייב נימא שלוחו של אדם כמותו. ופרש"י יתחייב שולחו ולא השליח. הרי דבשעושה בשליחות חבירו כאילו לא עשה הוא המעשה כלל. והכא לא שייך אין שליח לדבר עבירה. דכשהוא בשליחות חבירו אין איסור כלל. וראי' לזה מש"ס מכות (דף ט"ז:) דמקשה ביטלו באונס שגירש היכי משכחת לה. אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני'. ומוקי דקיבל לה קידושין מאחר. ומקשה אי דשויתי' שליח לאו איהו קעביד לה. ומבואר דחיילי הקידושין. והא אין שליח לדבר עבירה. ולשליח עבירה הוא דחייב על הביטול. ומשום הכי מהני אם מתרים בו בשעת הביטול. וכמו שהוכיח הריטב"א שם מדפריך אי דקטלה קם לי' בדרבה מיני'. אלא ודאי משום דכשיחול השליחות לא הוי עבירה לשליח דלאו איהו עביד לה ולמשלח לא הוי עבירה כלל חל השליחות. וה"נ בנידון דידן כיון דלמשלח לא הוי עבירה שמותר לכתוב לעצמו ולשליח לא יהי' עבירה כשיחול השליחות כדברי רש"י הנ"ל. חל השליחות ומותר לכתוב: כא) ואל תתמה על זה דמשום שלוחו של אדם כמותו יהי' מותר. שהי' אסור בלא שליחות. דהרי כתב בעל העיטור במי שלא הניח עירובי תבשילין דקי"ל הוא נאסר וקמחו נאסר דאם אופה לאחרים מותר דשליח של אדם כמותו [ואף שהטור כתב על בעל העיטור דלא נהירא. הרי כתב הטעם משום חשש הרואים שיסברו שאופה לעצמו ועיין שם בטורי זהב. והכא לא שייך זה דאדרבה כשכותב לעצמו כ"ש דמותר] מיירי דאף דהוא נאסר. משום שליחות מותר דחשיב כאילו לא עשה הוא מלאכה כלל. וה"נ בכותב תפילין בשליחות חבירו. ועל זה תירץ רש"י דבזה שוב אסור משום שכירות. וכמו באוונכרא. וממ"נ אם כתב למכור אחר כך היינו כותב למכור לאחרים דאסור דלא התיר ר' יהודה אלא לעצמו ואם חבירו שוכרו דהשתא אין איסור משום לאחרים שהרי האחר כותב לעצמו. מכל מקום אסור משום עובדין דחול כמו באוונכרא. אבל כשכותב לאחרים בחנם חשיב שחבירו כותב לעצמו. ושפיר מפורש דין בשכר דאסור במה שהתיר רק לעצמו. דאם ה' מותר לאחרים יכול לכתוב למכור לאחרים כמו ציידי דגים וטוחנים וכנ"ל,. אבל השתא שלא התיר אלא לעצמו. ואין היתר לאחרים אלא משום שליחות ע"כ אסור בשכר. והוא כפתור ופרח בעז"ה. כב) ולפי מה שבארנו דלכתוב כדי למכור אחר כך לאחרים אין איסור משום דרך שכירות אלא דאינו מותר כלל אלא לעצמו. אם כן אין הטעם משום דמצוה כמו אוכל נפש ומכשיריו. דאם כן מה חילוק בין לעצמו בין לאחרים. אלא דהכא מותר אפילו לאחר המועד ומשום מצוה דרמיא עליו התירו לו כתיבה בחול המועד. אבל אין אומרים כתוב במועד כדי שיזכה חבירך [ואפשר דחשיב פשע דהי"ל ליזהר שלא יאבד חפילין] ואם כן ודאי עובדא דירושלמי הי' כדי להניח לאחר המועד ואין ראי' מירושלמי כלל דחול המועד זמן תפילין:. כג) ועוד נ"ל ראי' מירושלמי ההוא דחול המועד לאו זמן תפילין דלפי' התוס' הי' ס"ד דירושלמי דמתניתין בכותב לצורך המועד ובזה לא התיר ר' יהודה אלא לעצמו. ות"ק הא אוסר לגמרי (דאם לא הי' אוסר ת"ק אלא להניח לאחר המועד. הרי על זה בא ר' יהודה להקל לעצמו והאיך סלקא דעתך דר"י אוסר אפילו לצורך המועד וזה מבואר] ואיך אפשר לאסור בחול המועד לצורך מצוה עוברת של בו ביום. הא עושין סוכה בחול המועד אף דבנין מלאכת אומן הוא. וא"ל דשאני התם שהוא לצורך מצות החג. דהא ודאי למאן דאמר חול המועד זמן תפילין כיון שזמנו בו ביום חשיב כלצורך החג. דאין שום חילוק בין התמידי ציבור להתיר איסור שבת בעבורם מחובת היום. ועיין רש"י כריתות (דף י"ד.) בסוף הסוגיא שם במה שכתב שם דתמידין שקריבין בשבת וכמו שהארכתי בביאור דברי רש"י במקום אחר וכאן אין להאריך. ועיין בסוף טרף בקלפי דתמידי שבת הותרו בציבור מוכח דחשיב חובת שבת. וה"נ חשיב תפילין חובת חול המועד למאן דאמר זמן תפילין. אם כן דמי לעושין סוכה בחול המועד. וא"ל דשאני התם דגלי קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים. דאם כן לר"א דלית לי' האי דרשא וס"ל אין עושין סוכה בחול המועד. מכל מקום מודה אם נפלה חוזר ובונה אותה ואיך מותר. ודוחק לומר דמשנה לבנות מעשה הדיוט דוקא. וע"כ לפרש כמו שפירשתי לפרש"י דאף מתחילה הוה ידע הש"ס דמתניתין בלאחר המועד. אלא דעובדא דרב נמי בכותב לאחר המועד. אך קשה מנא לי' להש"ס להקשות. דלמא התיר לו רק כדי להניחן במועד. אלא ודאי ס"ל חול המועד לאו זמן תפילין. וע"כ אין כתיבתם אלא להניחם לאחר המועד. ומתניתין נמי אתי שפיר מה דסתם אין כותבין סת"ם ולא פי' שהוא דוקא לאחר המועד.