אבני נזר אורח חיים ה

שאוסר לכתוב לעצמו לא קיי"ל כוותי'. אבל הטור שמפרש כדי פרנסתו להרווחה. מוקי הברייתא בלצורך המועד. וכ"כ להדיא דהיתר כדי פרנסתו משום דחול המועד זמן תפילין. וכיון דמתני' בלאחר המועד כדמפרש בירושלמי לפי' התוס'. אם כן אין סתירה לת"ק מדקי"ל כר' יוסי וכן מכל התנאים שבברייתא. דכולהו בלצורך המועד. ות"ק דמתני' בלאחר המועד. והדרין לכללין דקי"ל כת"ק לגבי ר"י דמתני' [דאיהו מיירי לאחר המועד כדמוקי בירושלמי] דלאחר המועד בכל גוונא אסור אפילו לעצמו [רק בשאין לו מה יאכל נראה דמותר לדידי' כמו בכל המלאכות. דלדידי' אין אנו מוכרחים לחלק כמו שחלקתי לעיל]: י) ובהיתר לצורך המועד כשהוא עשיר הדבר פשוט דלהטור דמפרש כדי פרנסתו להרווחה ע"כ דוקא לצורך המועד כמ"ש בהדיא. מוכח דבעשיר אפילו לצורך המועד אסור. משא"כ להסמ"ג לא נשמע בלצורך המועד שום איסור. וכיון דירושלמי מחלק בין לצורך המועד בין לאחר כך נקטינן דלצורך המועד בכל ענין שרי: יא) ולפי זה קשה לי טובא על הרמ"א שהוא פוסק דלאחר המועד מותר כדי פרנסתו בהרווחה והוא דלא כמאן. דלהסמ"ג הפי' כדי פרנסתו כשאין לו מה יאכל. ולהטור הפי' לצורך המועד. וכבר נתבאר דהכל פלוגתא אחת ותלוי זה בזה. ואיך מזכה שטרא לבי תרי: יב) ולאחר העיון פסק הרמ"א נכון עפ"י פי' התוס' דשמעתין. דהנה להטור שמפרש הסוגיא בלצורך המועד. והרי מפורש בירושלמי דלצורך המועד מתיר ר' יהודה אפילו לאחרים. אם כן ר' יהודה דאמר בברייתא מערים ומוכר את שלו וכותב לעצמו. קשה למה לי' הערמה הא לצורך המועד מותר אפילו לאחרים. וצ"ל דלא הותר לאחרים אלא בחנם. ובירושלמי לא הוזכר שום שכר. ואדרבה מלשון רבב"ח הב לי' משמע בחנם. ובזה התיר לו רב אחר כך כתוב לי' בחנם. ע"כ כדי ליטול שכר הוצרך להערים למכור שלו. ולפי זה ר' יהודה מודה לר"מ במה שאומר ולאחרים בטובה כיון דלצורך המועד הוא. ולכל הפחות נשמע היתר בחנם מירושלמי. רק ר' יהודה הוסיף דאפילו בשכר מותר על ידי הערמה. ילפי זה התוס' שכתבו בד"ה ר' יהודה. לכאורה ר' יהודה מחמיר יותר מר"מ שהתיר לאחרים. מבואר דס"ל דר' יהודה אפילו בטובה אוסר לאחרים. שהרי ר"מ לא התיר אלא בטובה. ע"כ מפרשים הברייתא בלאחר המועד דלצורך המועד מפורש בירושלמי דמותר לר' יהודה לאחרים בחנם עכ"פ. והם פי' בשמעתין כדי פרנסתו להרווחה ע"כ דאפילו לאחר המועד מותר להרווחה. ולפי זה נדחו דברי ת"ק. ולבתוך המועד אפילו עשיר מותר. כיון דברייתא לאחר המועד. ולתוך המועד לא נשמע איסור והוא כפסק הרמ"א ממש: יג) שוב ראיתי בלבוש שפוסק כפסק הטור ממש ודלא כהרמ"א ע"ש. ולפי זה ר' יהודה דברייתא מודה לר"מ והוסיף היתר בשכר ועל ידי הערמה. ודלא כהתוס': יד) והנה רש"י ז"ל במשנה בהא דר"י אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו כתב וז"ל לעצמו פי' לקיים זה המצוה. אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה כדאמרינן לעיל אוונכרא כיון דלאו אגרא שקיל שרשויי בעלמא הוא ושרי עכ"ל. והנה מבואר דפי' דלאו דוקא לעצמו אלא אפילו לאחרים לקיים המצוה שרי. יצא מיעט במלת לעצמו אלא בשכר. והוא דבר הלמד מאוונכרא שהביא דשם הותר שלא בשכר ובשכר אסור. ומשם למדו הפוסקים דכל המלאכות המותרות במועד אינן מותרות אלא בחנם. ולפי זה הא דאמר ר''י בברייתא מערים ומוכר את שלו היינו ליטול שכר והוא כדעת הטור ז"ל [ודלא כתוס'] אלא שהטור מפרש הברייתא באופן אחר מהמשנה. היינו דמתניתין איירי שלא לצורך המועד. וברייתא לצורך המועד. ולרש"י אף באופן המשנה היינו שלא לצורך המועד נמי מותר בחנם: טו) איברא דקשה מנ"ל לרש"י הא. דאין לומר דפשיטא לי' מסברא. דהא ר"מ דברייתא הוצרך לומר ולאחרים בטובה. ומסברא מהא דהתיר לעצמו לא הוה ידעינן לה. ואם כן מנ"ל לרש"י ז"ל בדר' יהודה דהתיר לעצמו. דה"ה לאחרים בחנם. ועוד קשה מירושלמי שהביאו התוס' דא"ל רבב"ח הב לי' דידך וכתוב לך ולא א"ל מכור לי'. משמע שנתן בחנם. אם כן הי' רשאי לכתוב לי' להדיא. ועוד קשה כהא דמקשה על רב דא"ל כתוב לי' ממתני' דכותב לעצמו. לעצמו אין לאחרים לא. והרי רב לא אמר לכתוב לו בשכר. אלא זיל כתוב לי' ואפשר בחנם. ובטובה הא חשיב כמו לעצמו לפרש"י ותדע דהפירוש בירושלמי זיל כתוב לי' בחנם ולא בשכר. דהכין הוא לפי' הטור שלא התיר בשכר כי אם לצורך פרנסתו אפילו לצורך המועד. והא ודאי אין לומר דעובדא דירושלמי בכדי פרנסתו. דאם כן מאי מקשה מדר"י אדרבה לסייעי' מדר' יוסי דהלכתא כוותי' לגבי ר"י. אלא ודאי דפשט הירושלמי בחנם. וע"כ הקשה מדר"י דאוסר לאחרים בחנם. ומדר' יוסי אין סיוע בזה. דדוקא לצורך הרווחה לשמחת יום טוב התיר ולא בחנם. ועל זה משני דלצורך המועד ומותר בחנם]: טז) ע"כ נראה ברור דרש"י הוציא פירושו מירושלמי דמשני רב פתר לה בכותב להניח. פי' דלהניח היינו לעצמו ולא מיעט ר' יהודה אלא בכותב למכור כפרש"י. אבל כל שכותב להניח התפילין לקיים המצוה היינו לעצמו. ועל כן הקשה שפיר דתחילה הוה סבר דלאחרים לעולם אסור אפילו כוונתו רק לקיים המצוה להנית. ומשני כפרש"י דלהניח לעולם מותר. ואם אין ראי' מירושלמי כלל דחול המועד זמן תפילין: יז) איברא דלכאורה נראה דעת רש"י דהא דהתיר ר"י לעצמו לא התיר אלא בלצורך המועד ואף דמדר"י אין ראי' דר"י לשיטתו בעירובין (דף צ"ו:) דאפילו שבת זמן תפילין. מ"מ יהי' ראי' מדרב התיר לכתוב תפילין בחול המועד דלהניח היינו לעצמו דהתיר להניחם במועד דלאחר המועד הא אפילו לעצמו אסור ואם כן מוכח מדרב חול המועד זמן תפילין] דהא ראיית רש"י דבשכר אסור מאוונכרי והם מסדרי שלחנות אם נשבר וצריכים לתקנו. ומזה למדו הפוסקים בכל מלאכות המותרות במועד אסור בשכר. ובדבר האבד כתב הכלבו דאפילו בשכר מותר. ופסקו הרמ"א בפשיטות (סי' תקמ"ב). ונראה דהיינו טעמא דבשלמא מלאכת מכשירי אוכל נפש דמלאכת היתר הוא בחול המועד שפיר מחלקין דבשכר דמי לעובדין דחול ונעשה מלאכת איסור. אבל דבר האבד שמלאכת איסור הוא בעצם. ותדע שאסור לכוון מלאכתו במועד ומשום פסידא שרו רבנן. אם כן מה בכך שהוא בשכר ועובדין דחול. מכל מקום מותר משום פסידא. וכי תימא הא אין פסידא אם יעשה בחנם.